השעה החשוכה ביותר היא זו שלפני עלות השחר…

משהו בו קרא לו לעצור. להמתין . לברר. לעשות סדר. להבין. לא להמשיך על הטייס האוטומטי.

עוד רגע יפרצו ממנו הדמעות, כמו אז, כשפגש אותה לראשונה.

 ברגע שכף רגלו דרכה על גדת הנהר רגליו כשלו ורעד משונה תקף אותו.

-מה קורה לך? שאלה רחל, אוחזת בידו של יוסף, לאחר שהעביר אותם בבטחה לצד השני, אחרונים חביבים.

הרעד התגבר מלווה בלחץ בסרעפת. נשימתו כבדה.

הוא שתק. החצייה הזאת של הנהר, בדרכו חזרה לבית אביו, הרגישה כמו נחצה דבר מה בקירבו.

הוא הצליח לסנן לעברה: תמשיכו הלאה, תצטרפו אל המחנה, אני כבר מגיע אחריכם. ונשאר נטוע במקומו, עד שראה אותם מתרחקים. משהו בו קרא לו לעצור. להמתין . לברר. לעשות סדר. להבין. לא להמשיך על הטייס האוטומטי.

הוא החליט לחצות חזרה את הירדן כדי לוודא שאיש לא יפריע לו.

"מה קורה לי"? הוא תהה בקול רם.

זה הפחד  מהמפגש עם עשיו שצועד לקראתי עם 400 איש?

זו האשמה שזקפה ראש מהמחשבה לפגוש את אבי שרימיתי?

זה הכעס שהחנקתי על אמי, שהבטיחה ולא קיימה במשך 20 שנה?

מילותיה כגחלים לוחשות באזניו.  וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים—-  עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם;(ההדגשים שלי)

 הוא מעולם לא פסק להפיח בהן רוח געגועיו, להשיב עליהן את אש המשאלה שהיא תקרא לו לשוב הביתה…

Sunrise over the mountains

ואז שמע קול מתוכו: מה אתה מרגיש עכשיו, יעקב?

-אני מרגיש חסר אונים.

איפה בגוף אתה מרגיש את זה?

-בעיקר ברגליים. אני מרגיש שאני לא יכול לזוז.

מתי לאחרונה הרגשת באופן דומה?

-כשלאה התריסה לעברי שהיא "שכרה" בי עם רחל, בדודאים שמצא ראובן, כדי שאבלה אתה את הלילה.

ולפני כן?

-כשלבן דודי הערים עלי והשיא לי במרמה את לאה תחת רחל.

ולפני כן?

-כשאימא שלי הלבישה אותי בבגדי אחי והורתה לי להציג את עצמי בפניו כעשיו, כדי לקבל את ברכת הבכורה..

כאב חד פילח א כל הווייתו מראש ועד כף רגל. כאב הזיכרון המתעורר למה שכל כך ניסה לשכוח.

לנגד עיניו עלתה פתאום בבהירות הסיטואציה האחרונה בביתם טרם בריחתו, כשהעלה באוב זיכרונותיו את מילותיה שהאיצו בו לקחת את זהותו של אחיו ולרמות את אביו העיוור על מנת לזכות בברכת הבכורה. הוא זכר את בגידתו בעצמו!

בקשתה קרעה אותו מבפנים לשני חלקים. החלק שרצה להישאר נאמן לה, לרצות את אמו שאהבה אותו, והחלק שרצה להישאר נאמן לעצמו, לאמת שלו.

והוא וויתר על קולו. וויתר על עצמו. מסר לה את כוחו, ומאז כאילו הותבע בו דפוס, למסור את כוחו לאחר מחוצה לו (ללבן דודו, ללאה אשתו,) והחיים הביאו לפניו שוב ושוב סיטואציות של בגידה ורמיה, כאילו קראו לו להתעורר, להעלות את הזיכרון הנשכח מתהום הנשייה, להתמודד עם הבגידה שלו ולבחור להתנהג אחרת. להזדקף, להתיישר, לא לכפוף את עצמו מול כוחו של אף אחד. להישאר נאמן לעצמו, להווייתו, לאמת שלו, לומר אותה בקול.

הפעם הוא הצליח.  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.

פרשת וישלח, חזרתו של יעקב לבית אביו, אל המקום ממנו יצא לדרכו ולגורלו לאחר סצינת הבגידה באביו ובאחיו (וקודם כל בעצמו!), מלמדת אותי כמה חשוב לזהות את החוויה שיצרה את הדפוס שהותבע או האמונה המעכבת שהושרשה, ולהתמודד אתה. בנרטיב המקראי זה בא לידי ביטוי סימבולי במאבק עם האיש (המלאך, אולי דמות הצל שלו? )שפוגע בירכו ומותיר את יעקב צולע. האם ההתמודדות שבה ניתן לו שמו ישראל  (ישר-אל) אכן יישרה את כל ההדורים? האם מעתה ואילך הוא יחיה את חייו "באושר ועושר"? נצטרך לחכות להמשך הקריאה ולבדוק.

אבל החיים מלמדים אותנו כי גם הטיפול המוצלח ביותר לא "מוחק"  חוויות שרישומן תבע דפוס בחיינו, ההתמודדות טובה ככל שתהיה עוזרת לנו להזדקף בכל פעם עוד קצת, להרחיב את הספירלה,  לזהות את הדפוס,  לא ליפול שוב לאותו הבור, וברגעי שכחה (והם מגיעים) מגיעה נפילה ומגיעה שוב תזכורת מהחיים ..

כל חיינו הם התמודדות עם חולשות אנוש שבנו מתוך ניסיון בלתי פוסק ללכת ב"דרך הישר", ויעקב הוא אולי הדמות המקראית שמשקפת לנו את ההתמודדות הזו יותר מכל דמות אחרת. לא סתם אנו קרויים על שמו (ישראל).

#מאחורי הקלעים של הסיפור המקראי: וישלח

#סיפורי_המקרא_כראי_הנפש