השמש והלבנה-סיפור בהשראת פרשת השבוע ממבט פסיכו-רוחני.

שנזכה לשמור בתוכנו את הידיעה שגם כשאנו שוכחים לפעמים, מועדים בדרך ו"מחסירים" , יש בידינו "להתמלא", לשוב ולזכור את המהות האמתית שלנו , ולפעול מתוך המליאות שלנו.

תמונה של סוזן אהרון לשימוש עתידי

תיק.. תיק.. תיק…

אני שומע את שעון החול מתקתק באזני. זמן הפרידה הולך וקרב, אני שומע את אלוהי מזרז אותי להעביר את התפקיד ליהושוע ולהזדכות על ה"ציוד"..

רגע, רגע, מה עוד לא אמרתי?

מה אולי הם עוד לא הפנימו?

מה הדבר הכי חשוב שאני חייב לומר ליהושוע ממלא מקומי לפני שאני נעלם מכאן?

ואיך אני מעצים אותו?

"…מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא ישראל לראות את פני יהוה אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כ ישראל באזניהם.

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יהוה אלוהיכם ושמרו לעשות  את כל דברי התורה הזאת…כל הימים אשר אתם חיים על האדמה…"(דברים לא' 10 . ההדגשות בטקסט שלי)

אתה שומע יהושוע?  עוד מעט ואני איני. מת. ואילו אתם תמשיכו לחיות.

אז כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, מידי שנה במועד שנת השמיטה, תזכיר להם את דברי התורה .

אני רואה את השאלה על פניך-כן. דווקא בשנת השמיטה, בחג הסוכות כשיחוו על בשרם את הארעיות שבקיום, כשהם מצווים לשמוט כל שהם נאחזו בו ולגלם במעשיהם את תחושת החופש והחירות,

דווקא אז- שיאחזו חזק ביהוה, שזיכה אותם  מלכתחילה להגיע למדרגת החירות, אותו –שלא ישמטו..

אז תספר להם, תקרא להם סיפור.

הם כמו ילדים קטנים . אוהבים לשמוע סיפורים.

אם יש משהו שלמדתי על בשרי זה שהטפות מוסר עוזרות רק לטווח קצר, אבל סיפור, אוהו, זו הדרך לחנך לערכים, לשמר זיכרון, לרפא את הנשמה!

רק ככה יבנה הזיכרון הקולקטיבי, ייטמע הסיפור המכונן שהפך אותם לעם,  בעזרת הסיפור החוזר הם ילמדו  להתמודד עם הפחדים שלהם,

עם כל ה"בורות" שהם יפלו לתוכם בדרך, עם התוצאות של המחדלים שלהם ,זה הרי בלתי נמנע, וילמדו לירוא את אלוהים כל הימים.

לא לפחד, לירוא,  לראות אותו בכל דבר ובכל מקום, כמו מצפן, לשמוע אותו מדבר אליהם את האמת שלהם, עוזר להם לבחור בברכה.

רגע, יש לי רעיון יותר טוב! אלוהים לחש על אזני כרגע-: דברי שירה!

לא רק סיפור כי אם שיר!

אני אחבר שיר ואתה תלמד אותם לשיר אותו, לדקלם אותו, פטנט מיוחד לשמור דברים בזיכרון מדור לדור!

"והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו.."(שם 21)

אני כבר מתיישב לכתוב…

ואיך כל זה מתקשר אלינו?

משה מסמל את אותו  חלק שבי שנשאר תמיד ער, שמסוגל לשמוע את קול האמת ביחס לייעוד שלי (כפי ששמע את הקול מתוך הסנה), הקול שלא שוכח, שזוכר, שנוכח  כאן  ועכשיו.

ומשה מעביר תפקיד ליהושוע.

אנו נמצאים הימים שבין "כסה" (הימים בהם הלבנה מתכסה) לעשור.(עשרת ימי תשובה).

התלמוד מתאר  שפני משה היו כפני החמה ופני יהושוע כפני הלבנה".

ולמרות שאור הלבנה בהיר יותר והוא הולך וחסר,  הוא גם מתמלא מחדש מידי חודש.

שנזכה לשמור  בתוכנו את הידיעה  שגם כשאנו  שוכחים לפעמים , מועדים  בדרך ו"מחסירים" , יש בידינו "להתמלא", לשוב ולזכור את המהות האמתית  שלנו , ולפעול מתוך המליאות שלנו.

התמונה באדיבות הציירת Susan Aaron  מטורונטו.