השכינה הקטנה שלי

ההליכה בערב ירושלמי קריר על כבישי ירושלים .הריקים. החיבוק של אבא כל אלא הם חלק מכנפי השכינה שלי. מיום הכיפור שלי

 שכינה

סבתי היקרה גרה בדרך עזה בירושלים , רחוב רועש וגועש בליבה של ירושלים, אשר היה נעצר משעונו רק ליום אחד בשנה. הרחוב זה ,הדרך הזו ,הייתה זו שהובילה אותי בערב יום כיפור לבית הכנסת. הייתה זו הדרך שלי , הדרך המיוחדת שלי , הדרך שלי לשכינה .

לשכינה הקטנה, החילונית, הכל כך לא אלוהית אבל המושלמת שלי .

 בגיל שבע, שמונה או אפילו עשר  הרחוב בערב כיפור היה כולו שטוף באור מיוחד. האוויר היה מתוק יותר , הנשימה עמוקה יותר, הרגליים קלילות  יותר והנפש מרוממת יותר.   אולי  מפני שהיינו הולכים כל המשפחה ביחד , אולי כי לא אף אחד לא מיהר לשום מקום   והצלחתי להדביק את הקצב. ואולי כי אבא היה שליו, רגוע ומואר כאילו טרדות העולם לא נוגעו בו לכמה שעות.  היינו הולכים ברחובות הראשיים של ירושלים , צועדים לאיטנו מדושנים  מהארוחה ש״נונה״ הסבתא שלי בישלה לנו   .  פנינו מועדות לבית הכנסת שמתחבא מאחורי בניין ״כלל״  בתוך בית היתומים הספרדי הכללי .

בילדותי הייתה לי היכולת מופלאה להתעלם לפעמים מהמציאות, לראות רק את מה שמתאים לי .  כך  שלא ראיתי שבית היתומים הוא למעשה כולל וישיבה ואין בו כבר יתומים מתוקים כמו אוליבר טוויסט . ולא ראיתי את מבטי האנשים כאשר אבי הגניב  אותי לספסל של סבא. אפילו חוסר הנוחות של אחי לא הפריעה לי . התמסרתי למוסיקה לשירה , לניחוח הקל של קטורת ומעל לכל לאבי ולחום שנבע ממנו, חום מלא בלתי מתפשר. הייתי מחכה בקוצר רוח על ספסל העץ הקשה ל"שירים" התפילות  אשר הכרתי ולרגע בו אבי יפרוש אלי ועל אחי כנפיים, יעטוף אותנו בטלית שלו ויתפלל עלינו בכוונה עמוקה כנה אמתית ומלאה . באותו רגע הייתי מתמלאת בתחושת מוגנות מופלאה מושלמת, שום דבר רע לא יכול היה לחדור את המעטה הזה, את הכנפיים האלו . לא רציתי שזה יסתיים לעולם ,לא רציתי לחזור לעולם האמיתי.

אך החיים חזקים יותר ,וגדלתי וכבר אי אפשר היה להתגנב לאולם התפילה, והתבגרתי ואבי כבר לא הלך ברגל עד בית הכנסת והסתפק בבית הכנסת הרפורמי ליד הבית. והתבגרתי עוד ואבי כבר לא איתי . הרגשתי כי איבדתי את כנפי השכינה שלי.  אני מוצאת את עצמי עדיין מחפשת מידי פעם את התחושה הזאת ,את החום המתפשט מהבטן ועד קצות האצבעות, עד האף ועד העקב וממלא אותך בבטחון מושלם .  הבטחון של הילדות . את תחושת המוגנות המושלמת שחשתי מתחת לטלית של אבי ביום הכיפורים .

אלא שהיא אינה קיימת יותר, לא כפי שהיה בילדות . היום אני בונה לעצמי את כנפי השכינה שלי, מוצאת אותם בתוך תוכי  . בונה אותם מתוך הזיכרון המתוק של אבי היקר .

בית הכנסת אחדות ישראל ירושלים
בית הכנסת אחדות ישראל
נמצא בחצר בית היתומים הספרדי הכללי
סיפורי הדרור
בגיל 42. יצאתי למסע ... עם ארבעים נשים מופלאות. אחת מהן אמרה לי אם את כותבת אם יש לך מה להגיד לכי לסלונה... מאז סלונה ואני עברנו המון תהפוכות. אבל עדין אני כותבת. ועדין יש לי מה להגיד אז אני פה ומקווה שאתן רוצות להקשיב.