השכונה שכל אחת מכירה

בשכונה הזאת אם גבר מרכל הוא "מלשן" ואישה רכלנית היא סתם קשקשנית. בחגים הן ידעו מי מוזמן ומי מארח ומי שנשאר לבד תמיד קיבל הזמנה להצטרף לארוחת חג. לפעמים הרכלניות עשו שירות טוב לקהילה

צילום: מאירה גוראי רז. העגילים של אירית דגמי

 כשהייתי הולכת לבית כנסת עם אימא, הן היו עומדות ברחבה בחוץ, מפצחות גרעינים וסורקות אותנו במבטים מכף ועד ראש. תמיד ידעתי לקרוא ניואנסים קטנים של רכלניות מקצועיות. אם היו חיוך מזויף עם פה סגור ו"שבת שלום" רפה אז כנראה שאימא שלי נמצאת על הגריל של הריכולים והן רק מחכות שנתקדם משם לעזרת נשים כדי לשחרר את כל המידע שאספו השבוע.
אם היה "שבת שלום" עם חיבוק, צחוק, וחיוכים מהלב ידעתי שהיא הולכת להיתקע עם הרכלניות לפחות חצי שעה אחרי התפילה כי הפעם מישהי אחרת על הגריל.

צילום: מאירה גוראי רז. העגילים של אירית דגמי
צילום: מאירה גוראי רז. העגילים של אירית דגמי

רכלן חייב להכיר את כל מרקם החיים בשכונה כדי לדעת מאיפה אוספים מידע ואיפה משחררים מידע. צריך להבין מול מי מרכלים ומתי. בקיצור צריך להמשיך לרכל אבל חובה לשמור על שלום שכונתי. לא כמו הפעם ההיא שמישהי סיפרה למישהי אחרת איפה הייתה יפהל'ה בחמישי בערב והבעל של החברה סיפר לבעל של יפהל'ה והוא בתגובה שבר לה את הלסת ואת הבית וסיפר לכולם בבית כנסת שאשתו נסעה "לעזור לאחותה עם הקטנים" אבל כולם ידעו שהיא מאושפזת בבית חולים כי שמעו מהחנות פרחים שהוא מזמין זר גדול פעמיים בשבוע ומכתיב למוכרת איחולי החלמה ליפהל'ה.

רכלניות שכונה הן אומניות. האמנות הזאת אגב, לא מוגבלת לנשים בלבד. אני מכירה שכונות אחרות שבהן הגברים יותר חזקים בריכולים ונשים עסוקות בעיקר של החיים. אבל בשכונה שלי אם גבר מרכל הוא "מלשן" ואישה רכלנית היא סתם קשקשנית. כולם בשכונה יודעים שצריך להיזהר ולא לדבר יותר מדי אבל יש להן הדרכים להשיג את כל המידע שהן רוצות. מה שלא השיגו הן משלימות לעצמן בראש ובונות איזה סיפור אותו הן מפיצות. לאט לאט טוות להן רשת שלמה של העברת מידע חיוני בשכונה. ככה למשל בחטטנות שלהן הצילו פעם את יודית שנפלה בבית ולא הצליחה להגיע לטלפון. בחגים הן ידעו מי מוזמן ומי מארח ומי שנשאר לבד תמיד קיבל הזמנה להצטרף לארוחת חג "מסכן, מר'בון שלא יישאר לבד הוא בן אדם טוב". כן, לפעמים הרכלניות עשו שירות טוב לקהילה, לא תמיד יש שם נזקים.

צילום: מאירה גוראי רז
צילום: מאירה גוראי רז

השבוע הגעתי לשכונת ילדותי להצביע בקלפי שנמצאת בבית הספר היסודי שבו למדתי. בשער הקדמי ישבו על כיסאות פלסטיק הרכלניות. היו שם גרעינים ומבטים ערניים. אני הייתי שקועה במחשבות מעל הראש, נכנסתי לבית הספר דרך השער האחורי. מעדיפה להשאיר אותן כזיכרון רחוק ולבחור עבור עצמי את הקהילה שלי, לטוב ולרע.