זה הדברים הקטנים שהכי קשים
להרגיל מחדש את דולב להירדם לבד, היחיד משלושת ילדינו שעשה זאת…
לשקם את הגמילה של דביר.
להשיב לכולנו את המסגרת, את היומיום, את הכללים, את היכולת לקום בבוקר ולהיפרד בבתי הילדים, להתרכז בעבודה, להיפגש שוב בארבע, לדעת שהולכים לישון, קמים בבוקר, ושוב הולכים לישון והכל בבית שלנו, בלי שינויים מהרגע להרגע.
זה השניה לעצמי, הדקה עם בעלי, החתולה שהחליטה לסמן את המיטה של דולב בשתן שוב ושוב, היכולת לחשוב טיפה קדימה, בלי לחשוש שSMS בודד יחריב לך בשניה את כל התוכניות (כמו שקרה שוב ושוב בחודש האחרון).
היכולת ללכת בחוץ בנחת, ללא חישוב תמידי לאיפה נברח אם בצעד הזה יהיה צבע אדום ולאיפה נברח אם הוא יגיע בצעד הבא.
החומרים מהם עשויים החיים של כולכם (ועד לא מזמן גם שלנו), הידיעה הבטוחה שיש שגרה שתמיד שם, אלא אם אנחנו בחרנו להפר אותה, או קרה מקרה חריג.
אז זהו, שבחודש האחרון היו לנו עשרות מקרים חריגים, אי אפשר היה להבטיח כלום לילדים, לדעת מה ילד יום, עברנו לעבוד בלו"זים של השעה הקרובה, וגם זה לפעמים שובש פתאום.
איך מחזירים להם את האמון בנו? איך מחזירים לנו את האמון במדינה שזרקה מעליה את האחריות עלינו? מאיפה בכלל מתחילים?
ואתם יודעים, קיץ, אומנם החופש הגדול בקיבוץ הוא קצר במיוחד (בעקרון שבוע, השנה אולי יהיה פחות לאור הנסיבות) אבל עוד 20 יום, ממש מעבר לפינה, הם חווים שינוי גדול מאוד, שלפניו כמה ימי חופש, יש לנו זמן קצר מאוד להחזיר אותם לתלם, וגם זה מתוך ההנחה (הממש לא בטוחה) שעד שיסתיימו 72 השעות הפסקת האש לא תופר והמשלחות יגיעו להסכמה.
ממבצע למבצע זה קשה יותר, זה לשקם לא רק את הפעם הזו אלא גם את היסודות הרעועים שנבנו אחרי הפעם הקודמת, לשקם את התקווה, את הידיעה שפה הכי טוב לגדל ילדים למרות הכל, את תחושת הלב שכאן הבית, ולא בשום מקום אחר.
אין לי פואנטה, רק הרבה תקווה שיתנו לנו הפעם את הצ'אנס להחלים, ושנצליח.