השעות הפכו לימים והימים לשבועות. רוב זמני הוקדש לשיחות אישיות עם חולים אחרים או עם חברים שהקפידו להגיע לביקורים.
משה (שם בדוי) התאשפז קצת אחרי. משה בחור צעיר ממשפחה נורמטיבית, אוהבת וחמה חווה משבר נפשי בסוף שנות העשרים והגיע לשלוותה. משה התחבר אלי כמעט מיד והפכתי להיות לו אמא שנייה. הוא היה צמא לכל מילה שיצאה מפי. בהתחלה התבייש להתיישב לידי כי תמיד הייתי מוקפת אנשים. הוא הכיר לי את בני משפחתו ולא אחת מצאתי עצמי מקיימת איתם שיחות על הדרך בה אני רואה אותו. האמנתי בו מהרגע הראשון שנפגשנו. זיהיתי את הרצון העז שלו לחזור לעמוד על הרגליים. בשיחות שקיימתי איתו עזרתי לו לחזור ולהאמין בעצמו ובכוחותיו. משה אכן עשה דרך מדהימה והצליח למצוא עבודה יציבה ומספקת ובת זוג שאוהבת אותו והוא אותה.
Photo by DESIGNECOLOGIST on Unsplash
לסיפור של יוסי (שם בדוי) יש סוף פחות שמח. יוסי בשנות ה-50 לחייו, גבר מסוקס, צ'רמר ושרמנטי. הוא מה שנקרא "לקוח חוזר". הוא לא זוכר כמה פעמים כבר היה מאושפז ומאיזה גיל. רוב האישפוזים שלו היו בעקבות הסתבכות שהסתיימה במעצר. כששאלתי אותו מה יש לו, הוא לא ידע לענות. אמר שהרופאים חושבים שיש לו מאניה דיפרסיה, אבל הוא בטוח שאין לו כלום. מפאת הקרבה הגילאית ביננו והאמת שגם בגלל שהוא די התאהב בי ולא הפסיק לתת לי מחמאות (בעיקר פיזיות) חברתו היתה נעימה לי. כמובן שלא קרה ביננו כלום (למרות שהוא בהחלט ניסה) אבל היו לנו הרבה שעות שיחה על החיים. יש לו שלושה ילדים, כנראה מוצלחים, אבל מערכת היחסים שלו איתם ועם יתר משפחתו מחורבנים. הוא חזק בסמים (הקלים) ומהמר כפייתי. יש לו חלומות גדולים והוא ניסה להפוך אותי שותפה לכל העסקים שלו. הוא השתחרר סמוך אלי ובמשך תקופה שמרנו על קשר טלפוני ואפילו הגיע אלינו הביתה. המצב שלו בחוץ היה נורא ובשלב מסוים התחלתי לסנן אותו. לאחרונה היה שוב מאושפז בשלוותה ודי ברור לי שהוא לא יצליח לקיים חיים מאוזנים.
Photo by Giovanni Randisi on Unsplash
כמו שאתם מבינים משעמם לא היה לי והנתק מהעולם החיצוני כבר לא הפריע לי, אבל ידעתי שהדבר הזה חייב להסתיים מתישהו, כי בכל זאת התגעגתי לעולם שבחוץ.
הרגע הגדול מגיע
ואז זה קרה, קבלתי תאריך שחרור 19/5/16, בדיוק חודשיים מהיום שהתאשפזתי. התחלתי לספור את הימים, להכין את הילדים. בשבוע האחרון כבר לא יכלתי להתאפק אז ביקשתי לצאת כל יום ולשמחתי הצוות אישר. איציק היה מגיע בשעות הצהרים, היינו נוסעים הביתה או אפילו לים ובערב הוא היה מחזיר אותי. ביום רביעי, יום לפני השחרור קצת לפני שהיינו צריכים לחזור, הוא קיבל טלפון מהמחלקה. הם ביקשו שאשאר לישון בבית כי הם צריכים את המיטה ושאגיע למחרת לשחרור מסודר. בשיחת הפרידה הביע הפסיכיאטר את חששו וביקש שאקח את הדברים באיזי הזמין לביקורת לאחר שבועיים. היום אני יודעת שהוא יכול (ולדעתי אפילו חייב!) לתת לי מידע בנוגע למסגרות של המדינה ו/או העמותות השיקומיות שיחד מספקים מסגרת תומכת ללמתמודד הנפש ומשפחתו.
Photo by averie woodard on Unsplash
על החזרה הביתה ותחילת השיקום אספר בבלוג הבא שלי.
הרצאתי הקרובה תתקיים ב-30/12 במועדון מחתרת ברמת השרון.
בקרוב אפרסם לינק לרכישת כרטיסים.
עד אז, אשמח אם תמלאו את טופס הפרטים בכדי שאוכל לעדכן אתכם כל פעם שיהיה לי משהו חשוב (מבטיח לא להפגיז אתכם במיילים).
אם גם אתם עברתם חוויה דומה או ליוויתם בן משפחה או חבר קרוב בהתמודדות עם משבר נפשי, ציינו זאת בטופס ואחזור אליכם ואנסה לסייע לכם מתוך הנסיון שצברתי.
אוהבת, חמוטל
השעות הפכו לימים והימים לשבועות. רוב זמני הוקדש לשיחות אישיות עם חולים אחרים או עם חברים שהקפידו להגיע לביקורים.
משה (שם בדוי) התאשפז קצת אחרי. משה בחור צעיר ממשפחה נורמטיבית, אוהבת וחמה חווה משבר נפשי בסוף שנות העשרים והגיע לשלוותה. משה התחבר אלי כמעט מיד והפכתי להיות לו אמא שנייה. הוא היה צמא לכל מילה שיצאה מפי. בהתחלה התבייש להתיישב לידי כי תמיד הייתי מוקפת אנשים. הוא הכיר לי את בני משפחתו ולא אחת מצאתי עצמי מקיימת איתם שיחות על הדרך בה אני רואה אותו. האמנתי בו מהרגע הראשון שנפגשנו. זיהיתי את הרצון העז שלו לחזור לעמוד על הרגליים. בשיחות שקיימתי איתו עזרתי לו לחזור ולהאמין בעצמו ובכוחותיו. משה אכן עשה דרך מדהימה והצליח למצוא עבודה יציבה ומספקת ובת זוג שאוהבת אותו והוא אותה