את הבגדים של המעצבת דורין פרנקפורט אני אוהבת מזה שנים. היא מעצבת שמספקת תמיד ערך מוסף לבגדים ויש מאחוריהם סיפור.
הבגדים שלה כמוה, משדרים עוצמה, אלגנטיות ומסתוריות המשולבים בקו נקי ומוקפד עם טויסטים במחלקת הצווארונים, השרוולים והאביזרים הנלווים.
ההזדמנות להציץ ולו לרגע לסטודיו, לחייהן ולמשפחתן של דורין וביתה קיאן בערב מלא בסטייל, שיק, יין משובח, חברה נעימה ומשפחתית, הגיעה בזכות סלונה ויקבי טפרברג שחברו לסדרת מפגשים המציגים משפחות אמיתיות, אחרות, מעניינות ותמיד מלאות באהבה.
דורין וקיאן, שהצטרפה לאימה לאחר שסיימה את לימודי האופנה בשנקר, דיברו על עבודתן המשותפת. כיצד יוצרים איזון בין משפחה לעבודה – נראה שעם המון אהבה.
לשתיהן יש כבוד ואהבה למלאכת הכפיים. הן סיפרו בגאווה שהן מייצרות אופנה מקומית הנתפרות בסדרות קטנות וייחודיות ומושפעת מכל מה שהוא ישראלי ומקומי.
על אף כל הקושי הכרוך בייצור אופנה בישראל, הן לא היו בוחרות באף מקצוע אחר כי האופנה בחרה את משפחתן לפני דורות רבים. גם סיפורה של המשפחה הקטנה שלי שזור בדרכו בעולם האופנה.
את שעת חזרתו מהעבודה של אבא אהבתי במיוחד.
הוא היה מגיע מידי יום מדרום תל אביב, שם עבד, עמוס בסלים מלאי כל טוב.
ולא, לא רק בפירות טריים ועסיסיים מהשוק. תמיד היה קונה איזו שמלה יפה שראה וחשב שתתאים לי, איזה שרשרת או מחרוזת שמצא באחד הדוכנים והיה חייב לקנות בעודו עושה קניות.
זכורות לי במיוחד נעלי לק אדומות שקנה לי כשהייתי בת חמש. נעליים חגיגיות לשבת, שנעלתי גם כשכבר לחצו על אצבעות הרגליים, כי כל כך אהבתי אותן וסרבתי להיפרד מהן.
הבדיחה המשפחתית שלנו הייתה, שכשאבא עובר ברחוב אלנבי, המוכרים יוצאים מהחנויות ומוחאים כפיים כי ידעו שהיום תהיה להם פרנסה טובה.
את החוש האופנתי שלו, קיבל אבי בירושה מאמו. הוא אהב בעיקר נעליים והיו לו המון.
אבי, יצחק נולד בשנת 1932 באוטווצק, פרבר של העיר ורשה.
אביו, וולף עסק במסחר של עורות. אמו, רבקה גידלה את שני בניה. הם חיו חיים נוחים בקהילה יהודית גדולה ומפוארת.
סבתי, רבקה הייתה אישה קטנת מימדים, קוקטית ואנינת טעם.
היא נחשבה לאישה אופנתית במונחים של פולין שלפני המלחמה.
היו לה מעילי פרווה, תכשיטים יקרים ובגדים איכותיים.
אלה בנוסף לאישיותה ולמזלה, סייעו לה להישאר בחיים ולשרוד את השואה.
המלחמה פרצה כשאבי, יצחק היה בן שמונה ואחיו, צבי היה בן שש. החיים התהפכו על שני הילדים בן לילה.
אביהם, וולף הבין את הזוועה שעומדת להתרחש והכין לסבתי ולשני בניו תוכנית, על פיה היו צריכים לנהוג כדי להישאר בחיים. הוא דאג להם למקומות מסתור אצל משפחות פולניות איתן היו לו קשרי עבודה.
הוא עצמו נשלח לגטו ורשה לעבודות כפיה.
אבי ואחיו הוסתרו באסם בביתם של משפחה באוטווצק, וסבתי הוסתרה בתוך תנור קיר מיוחד שסבי בנה לה בבית משפחה אחרת.
בלילה היו יוצאים שני הבנים לבקר את אימם. לא פעם מצאו את עצמם נמלטים מפני הנאצים ורק בנס הצליחו להישאר בחיים.
באחד הימים החליטו אבי ואמו לנסוע לבקר את האב בגטו ורשה. סבתי התלבשה במיטב מחלצותיה והלבישה את אבי במעיל ארוך שהצליחה לקחת עמה למקום המסתור. זאת כדי שלא יגלו את זהותם היהודית.
הם הצליחו להיכנס לגטו ופגשו את האב שכבר היה חולה וגסס משחפת. לפני מותו, נתן סבי לאבי הוראות אחרונות לפני שייפרדו לעולמים. ההוראות כללו שמות של פולנים ומקומות מסתור נוספים שהכין להם במידה ויצטרכו.
סבתי, הלבושה בפרווה ובתכשיטים שבעזרתם שיחדה את כל מי שצריך, הצליחה לעלות לרכבת וחזרה למקום מסתורה.
אבי ברח דרך תעלות הביוב של הגטו והצליח להתאחד עם אחיו.
סיפור הישרדותם של שני הבנים והאם שווה פוסט בפני עצמו.
הם העבירו ארבע שנים במסתור. עם סיום המלחמה עלו ארצה בעליית הנוער של השומר הצעיר יחד עם כל ילדי אוטווצק ששרדו.
סבתי עלתה ארצה אחריהם, לא לפני שרכשה חמישה שעוני זהב, לשני בניה ולשלושת האחיינים שנותרו בחיים.
היא תמיד חזרה ואמרה שטוב שיש מה למכור כי אי אפשר לדעת מה יהיה.
לימים, אחרי שהתמקמה בתל אביב התחתנה בשנית עם יוסל, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו וניסה להתחיל חיים חדשים בתל אביב.
סבא יוסל היה סנדלר.
היתה לו סנדלריה קטנה ברחוב אבן גבירול. אהבתי לבקר אצלו בסנדלריה, לראות אותו עובד, להריח את ריח העורות, ולשחק בכלי העבודה שלו, פטישים, מרצעים, מסמרים.
מלבד תיקונים שהיה עושה הוא היה מייצר נעליים ותיקים מעור, היום בודאי היה נחשב למעצב.
הוא יצר סטים תואמים של נעליים ותיקים לסבתי, שדאגה לשחזר את הופעותיה הקוקטיות מורשה גם בתל אביב.
כל ביקור בביתם היה מתחיל במגירת הנעליים של סבתא, הייתי חייבת להתרשם מהנעליים החדשות שסבא הכין לה ומיד נועלת אותן על רגליי.
אהבתי את קול נקישת העקבים על הרצפה, והייתי מסתובבת בבית כמו גברת קטנה על עקבים ותיק תלוי על היד.
האהבה לנעליים ואופנה שהתחילה בורשה עברה במשפחתנו מדור לדור.
בזמן שחברותיי היו משוטטות בחנויות הבגדים והנעליים עם האימהות שלהן, אני עשיתי שופינג עם אבא. הוא היה אומר מה כן ומה לא, מה מחמיא ומה לא.
כשנולדו ילדיי, המשכנו במסורת, קניית נעליים או סנדלים תמיד נעשו עם סבא יצחק.
תודה לגלית סבג ולתמר מצפי שמצלמות באהבה.
#משפחה _אמיתית
#teperbeg_winery
#סלונה