נ' זה נמאס.
נמאס מהאזהרות מסע שלא אומרות כלום.
נמאס מהכתבים של למה-נט עם האגו המנופח שלהם שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם.
נמאס מהחום והלחות שעושים לי רע לעור הפנים. ולעוד כמה מקומות בגוף.
הכי נמאס מההערות המעצבנות של הסבתות משני הצדדים.
הן שתיהן מתחילות ב"למה שלא תקפצי לפריז?" ממשיכות ב"בוקרשט נהדרת בקיץ" ומסיימות ב"למה שלא תמצאי איזה מישהו נחמד לנסוע איתו לקפריסין?"
למה סבתא? למה? ככה.
כי לפאריז לא ממש קופצים אלא יותר קונים כרטיס ב $800, ולהזכירך לצערי הרב אני מובטלת כבר הרבה זמן ואין לי $800. כל שכן אין לי גם 10 יורו לבזבז על כל פעם שיבוא לי קפה. עם נוף של האייפל, כמובן. אם להודות על האמת גויאבה איילנד תמיד היה לי יותר טעים מאיזה אספרסו קצרצר עם נשיקות מרנג בצד. את הנשיקות בצד אני כבר אמצא בדרך אחרת.
סליחה נורא, סבתא יקרה. מעולם לא הייתי בפאריז ולא מתכננת לבזבז את זמני על גברים שחושבים שהם יודעים מאיזה צד של הבאגט שלהם מרוחה החמאה. אני יודעת יותר טוב מהם.
לא – אני לא אמצא מישהו נחמד לקפריסין, כי אני לא רוצה כרגע (!!!) למצוא מישהו נחמד, שאני אצטרך להיות נחמדה אליו בחזרה לפני שאפילו צחצחתי. אני לא אישיות של בוקר, את בעצמך יודעת. בשעות כאלו אני מעדיפה את החברים שלי מימי גן-ילדים, עדיף במצב של אחרי שאכטה או שתיים, מאשר מישהו שידבר איתי על מזג-האויר וירצה סקס על הבוקר.
אז אני לוקחת את החברים ונוסעת לסיני.
לא התבלבלתי. אולי אני קלולס בנושאי משכנתאות ווד"לים, קיבוצניקית שכמותי, אבל להקשיב לחדשות אני יודעת. לא חדש לי שהמצב שם לא טוב. זה לא מאתמול שאני יודעת שהמיצרים מאוד מטומטמים וגם ש"אף אחד לא נוסע עכשיו". בינינו – המשפט של מובארק ובניו ממש מזיז לי את השחלה השמאלית. אומנם כואב לי לראות אותו שוכב בכלוב מסורג בבית המשפט עם העירוי הזה ביד (העירויים האלו זה מכה, טיפה אתה מזיז את היד וטסת לירח מרוב כאבים) אבל היי – גם לי כואב!
הרבה הרבה יותר כואב לי לשבת בבית עם חצי תאוותי בידי. ברור שחוף הפירצה מושלם ובחוף של שדות-ים אין אף פעם מדוזות, אבל כולם יודעים שאין כמו הקומקום תאלתה, ויפה שעה אחת קודם.
שיראה את פרצופו עכשיו מי שלא מתגעגע ליוסוף (או יותר נכון מי שלא מתגעגעת… ליוסוף), ולבמיה, ולשנירקולים, ולשקיעות המדהימות, ולחתולים במקלחות, ולחול בחושה, ולילדות שישאלו עשר פעמים"רוצה צמיד", ולכלבים של סיני, ולמיץ מנגו ולנרגילה ולפאנקייקים עם הדבש ולריח הזה של סיני, קצת אחרי שעוברים את הגבול. שיקום עכשיו ושיגיד לי שהוא קונה כרטיס לפריז. או לבוקרשט. ושייקח איתו גם את סבתא שלי, ככה על הדרך. כי בוקרשט הרי נורא יפה בקיץ.
רגע לפני, נציץ באזהרה:
"משרד החוץ מבקש להדגיש כי ההחלטה באם לבקר באזור הנזכר לעיל נתונה לשיקול דעתו של כל אדם ואדם והיא על אחריותו הבלעדית. (…) מבחינת הדין הישראלי, לא קיים איסור לבקר(…) "
לא קיים איסור – 
הכל בסדר.יש לי שנורקל וסנפירים.
מזמינה אותכם יקרים לכתוב לי בחזרה – סביר להניח שעד שתשלחו אהיה על המקרטע של ארקיע לאילת. אל תדאגו בקשר למעבר גבול, יש לי שם מישהו שחייב לי משהו מלפני כמה שנים. במקרה הכי גרוע? שילחו את צבי יחזקאלי. שישאיר את האישה בבית ויבוא עם האופנוע, עדיף בחליפת-רכיבה.
נ.ב: אם תראו את אמא אל תספרו לה. היא חושבת שאני בהכנות לעצרת הדממה.
ותודה לש' שעזר לי לארוז את התיק.
