הרשו לצולע לצלוע

בחורה עם מחשב נייד

כאב חד מפלח לי את הגב התחתון, אני מכיר את הכאב הזה, הוא היה שם לאורך השיקום מהתאונה, הפגיעה החזקה בברך ימין, וחוסר היכולת לכופף אותה, גרמו להליכה שלי להתעוות, הרצון שלי להליכה נורמלית, גורמת לגוף שלי לערוך שינויים מזעריים, הוא מפעיל מערכת פיצויים שגורמת לי ללכת ביציבות, מי שמפצה על חוזר הכיפוף הברך, הוא מפרק הירך שמעליו, כדי שמפרק הירך יעמוד בעומס, הוא דורש את שריריי הגב התחתון, וככה הגוף המושלם שלי, מנהל מערכת פיצויים כדי שאוכל להתקדם.

אז אני מתקדם, אבל אני כואב, ואז אני שואל את עצמי, מה אני רוצה? מושלם וכואב?

כל רצון להיות מושלם יעלה חרס, כי האמת היא, שהידוע הנפלא הוא, שאין מושלמת, פגמים הם חלק מהמושלמות, ובעצם יש מושלמות, יש? כן, וזה הפרדוקס וזה גם היופי.

קשה לי עדיין לקבל את התפיסה הזו שאני צולע, מאדם ספורטיבי שהיה רץ 4 פעמים בשבוע, אני אני פוסע כעת בגמלוניות במרחב, אז אני כופה מהגוף שלי מושלמת, והוא זועק כאב.

גם לגוף היצירה שלנו יש מערכת פיצויים, וגם לה לא מעט פגמים, כל עוד נכפה מושלמות, אנחנו נכאב, אך אם נהיה מספיק קשובים לכאב, נוכל לעקוב אחריו ולראות מאיכן הוא צץ, על מה הוא מכפה, נוכל לחזור אחורה בשרשרת הפיצויים ולמצוא את האקדח שלא ירה במערכה שלישית.

בעוד שיצירה אפשר לתקן, גוף לצערי לא, על גופי 87 תפרים, 17 ברגים, ומוט ברזל של 40 ס"מ, אינני יכול להתעלם מהפיגומים שמחזיקים את הגוף שלי.

תוצאת תמונה עבור LIMP"

אינני מושלם, אבל אני הכי מושלם שבעולם, ברגע שאני מאפשר לעצמי ללכת כמו שהגוף שלי רוצה ללכת ולא איך שאני כופה עליו ללכת, לא כואב לי, בכלל!  כאב לא צצף במסך תודעתי, אינני מדבר עליו בכל מילה שניה, ואפילו הצליעה לא נראית, רוח היצירה היא גדולה מסך חלקיה, אם אפשר לתקן משהו, תקנו, עשו זאת, לכו אחורה ותקנו, עשו כמיטב יכולתכם לתקן, לערוך, לשפץ. כמו טיסה לחלל ,זווית קטנה בזווית השיגור, תשנה את היעד, אבל, אם אין מה לעשות. שחררו. באמת. תנו ליצירה לצלוע, תנו לדמות לצלוע, תנו לדמות המשנית שלכם לגמגם את כל הסרט.

אם תאפשרו לה להיות מי שהיא, היא תגנוב לכם את ההצגה. בלי בכלל שהתכוונתם.

הרשו לצולע לצלוע.