הכל התחיל באוגוסט האחרון. חזרנו מחופשת מולדת בה סיימתי את חוזה העבודה שלי כרכזת טיפול, והרגשתי שמתחיל פרק חדש בספר של חיי, רק שהדפים היו ריקים ולא היה מי שימלא אותם בתוכן. הרגשתי כמו סופרת שנתקלה במחסום כתיבה בגובה של צונאמי.
מה גם שהיה זה חודש אוגוסט, כאמור, הילדים היו בבית, המעלות בהולנד נסקו עד 37, והדבר היחיד שעוד עמדו לי כוחותי לעשותו, היה להגיע לחוף הים, להזמין קפה קר ולנסות לחשוב בצל על תוכנו של הפרק הבא. עוד אתגר קייצי איתן התמודדתי באותה העת, היה איך להאריך את הפרק לכדי ספר ולא להשאיר אותו קצר ברמת הבלוג המטאפורי….
באחת מגיחות הצינון לים, שלחה לי חברתי הטובה, עובדת סוציאלית בהכשרתה ובנשמתה, לינק לכתבה על עובדת סוציאלית נוספת, שהפכה את האהבה של שתינו לסטיילינג, לשיטת טיפול בשם "סטיילינג תרפי".
לאחר שהשבתי לה במיטב האייקונים – סמיילי מחייך, אגודל ומחיאות כפיים, הזכרתי לה שנהגנו להשתעשע בימי התואר הראשון על שיטת טיפול שנמציא בשם "קניותרפיה", התכוונתי לסגור את החלון בו נפתחה הכתבה, ואולי את חלון ההזדמנויות לשינוי המקצועי שלי…
אבל היא ביקשה שלא אזלזל ושאתעמק במחקרים עליהם מבוססת הכתבה ששלחה לי. הן בשל החברות רבת השנים עימה, הן בשל הכרותה העמוקה איתי והן בשל היותי אדם סקרן מטבעו ואשת אקדמיה לא ממומשת, החלטתי להקדיש את הערב לספרות שנזכרה בכתבה.
בסביבות חצות השתכנעתי שיש דברים בגו ושלא מדובר בקוריוז או באיזה משב רוח טיפולי חולף (על אף שאלוהים יודע שהייתי זקוקה נואשות לאחד כזה בכל מובן). הרגשתי, אפילו בפיג'מה המאוד לא אופנתית שלבשתי, שאולי קרן, חברתי, לא רק שלחה לי לינק לכתבה, אלא קישרה אותי לייעוד שלי.
למחרת כבר שיגרתי לד"ר טלי סטולובי, הוגת השיטה, מייל בחזקת שלח לחמך (הקל) על פני המים. הייתי מופתעת מהמהירות שהיא השיבה לי ומהתשובה החיובית לשאלה האם תהיה מוכנה ללמד אותי את השיטה.
בספטמבר כבר היה לי ברור ששנים של טיפול "מסורתי" הגיעו לסיומן ושהמקצוע שתמיד היה קשור בעיני רק לסיפורים כואבים וקורעי לב, יכול להיות משמח, מלא ביצירתיות ומהנה. המשכתי לקבל מידי שבוע רשימות של כנסים והשתלמויות שרובם עסקו בכל הקשיים הידועים לאנושות – מילדים עדים לאלימות, דרך דרכים לזיהוי סימנים אובדניים וכלה בגילוי עריות. הסתכלתי על תוכנם, על המרצים בהם, מטפלים מהשורה הראשונה, שבוודאי בחרו להציג את מקרה הקצה של הקליניקה שלהם, ופתאום הבנתי שאולי לא הכל חייב להיות מדכא, מורבידי ולעיתים חסר מוצא. ושאולי אפשר ללכת לתצוגות אופנה ולא לכנסים של מרכז הסיוע, לקרוא ומגזין "וג" במקום מדריכים פסיכיאטריים ושהאסוציאציות החופשיות יכולות באמת להיות חופשיות. הבנתי שאפשר לתת לקוקו שאנל את אותו הכבוד שניתן לפרויד, על היותה אישה פורצת דרך בתחומה, ושפסיכולוגיה נמצאת גם בביגוד ובאופנה ולא רק על הספה.
זה לא היה דבר שקרה בין לילה, אלא תהליך שעדיין קורה וקורא. זה לא פשוט אחרי שנים של מנויים לירחונים כמו "חברה ורווחה", לעבור פתאום ל"ווג", שבדרך כלל קראתי בו ללא חשש רק אצל הספרית שלי ורק בגלל שהמתנתי שעות לגוונים ולאחר שסיימתי לבדוק את הדוחות הסוציאליים שהצטברו על שולחן העבודה שלי.
אבל כנראה שכשזה זה, זה זה וכך קרה שבאחד מביקוריי אצל רופא המשפחה עם אחד מילדיי, החלטתי לחקור את ה"קוסמופוליטן" המאוד עכשיווי שהיה להם (בעיקר כי התקשיתי להאמין שהם מחזיקים את הגיליון של החודש הנוכחי ולא כזה מימיה של שֶר). בעודי מעלעלת בו ושוטפת את עיני במיטב הכוכבים והגרדרובות העדכניות שלהם, נתקלתי בידיעה על תערוכת אופנה של ויקטור ורולף, צמד מעצבים הולנדים, שמתקיימת ברוטרדם. היה זה יום שישי והסתבר שבני לא סובל משום דבר רציני, שמצריך השגחה של זוג הורים ושאפוטרופוס חוקי אחד מספיק בהחלט למתן נורופן. למחרת כבר הייתי על הרכבת המהירה לרוטרדם, מרגישה כמו סוג של מגלת ארצות, שזו לה הפעם הראשונה לדרוך ביבשת חדשה.
אני לא חושבת שיש מספיק שמות תואר בעברית, או כאלה שנגישים לי כרגע, לתאר את החוויה שעברתי בתערוכה.
בהתחלה הרגשתי קצת לא נוח, כמו איזו נוסעת סמויה על ספינת האופנה. התהלכתי בזהירות בין המוצגים ואפילו הרגשתי לא נוח לצלם, כאילו זה מתלהב מידי, מוכיח שאני לא באמת שייכת, אלא תיירת בעולם הזה. הסתובבתי שוב ושוב סביב אותם המיצגים, מוודאת שאני מטמיעה אותם בזיכרון שלי כאילו היו ייצוגי אובייקט, נושמת את האוויר המחשמל הזה, בהתחלה לאזור החזה במהירות ואז כמו בפילאטיס – לבטן, לאט, בכוונה ובדיוק.
כשהרגשתי שיש לי מספיק חמצן במחזור הדם, התחלתי לצלם, לקרוא את ההסברים על כל קולקציה ולהתוודע לזוג המעצבים ולתפיסתם העיצובית. הרגשתי שאני נרגעת, עדיין לא לגמרי שייכת, אבל כבר צועדת על כל כף הרגל ולא על קצות האצבעות, למרות הפלטפוס. עדיין הייתי תיירת, אבל שקלתי ברצינות להגר.
אחרי זמן לא רב – פשוט התרגשתי. הרגשתי שמתרחב לי הלב ושיורדת עלי ההכרה שאני לגמרי במקום הנכון – מקום שכל חיי היה בעיקר תחביב שלי, שתמיד הרגשתי שיכול להיות הרבה יותר אם ארצה אי פעם לעשות הסבה מקצועית – אבל אף פעם לא חשבתי שיכול להתחבר לתחום העבודה שלי באופן כל כך ישיר וברור.
הרגשתי את האנרגיות של היצירתיות והמשחקיות שבחדר עוברות אלי. חייכתי בלב אל מול שמלה עשויה משמיכת פוך מתוך אוסף שנקרא: bedtime stories, התעכבתי על אוסף ה zen garden שהכיל בגדים בצבעים עזים עם הרבה פאייטים ו"נצנצים" והצטערתי שלא לקחתי איתי את ביתי בת ה- 9, כי ידעתי שעל אף גילה הצעיר, חוש האסתטיקה שלה מפותח והיא מעצבת בנשמתה.
לא רציתי שהתערוכה תסתיים וכשזה קרה, הייתי קרובה מאי פעם להזדהות עם סינדרלה כשהשעון צלצל חצות….
ידעתי שזה לא עולם שאני מוכנה לנטוש שוב ולפגוש רק על ספת הספרית. רציתי לפגוש בו כל יום ולהפגיש עימו אנשים על ספת הטיפולים שלי.
הרגשתי שאני לקראת רילוקיישן מקצועי!
וכמו בכל רילוקיישן, יש יותר מרגש אחד מעורב והרבה פעמים מעורבים רגשות סותרים – שמחה ענקית לצד פחד עצום, התרגשות שלעיתים הופכת לחרדה, והרבה צעדים קדימה לעולם החדש ואחורה לאזורי הנוחות. וכמו בכל רילוקיישן, חלק מהמעבר כולל למידה על המקום החדש. לפיכך הסתערתי על רשימות הקריאה והתחלתי להזמין ספרים לצד מגזינים שעד כה קראתי בהם רק בחשאי. ווג הפך להיות מחוברת פורנו, שמחזיקים מתחת למיטה, למקור השראה, ופינטרסט הפך להיות המרחב הממכר שלי – חלקת האלוהים העיצובית שלי, המקום שבו אני יכולה ליצור לעצמי עולמות בדמותם של לוחות השראה. פינטרסט הפך להיות הספה הוירטואלית לאסוציאציות החופשיות שלי.
השיעורים על טלי נכנסו לשגרה כשבכל אחד מהם, אני מעמיקה את הידע שלי, אבל גם את ההבנה שסטיילינג תרפי הוא מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
אני רוצה להפוך את הסטיילינג לכלי טיפולי ולהשתמש בו כדי לעזור לאנשים להשתנות ולהתפתח. הם לא חייבים להיות הוויקטור והרולף הבאים, אבל הם צריכים להעיז ולבדוק דרך הבגד, שלא פעם בספרות מכונה "העור השני", את מה שמתחתיו. הם צריכים לאפשר לעצמם להיכנס אל מתחת לעור, כמו בכל טיפול רגשי, אבל לתת ביטוי לעבודה הטיפולית גם דרך ה"אפידרמיס" החיצוני – ארון הבגדים שלהם.
השלב הבא עבורי הוא להמשיך ולאמן את השריר האופנתי שלי ולהרגיל את עצמי לדבר עליו באותה רצינות בה אני מתייחסת למערכת העצבים הטיפולית שלי. לא כל השאלות נענו ואני עדיין מתלבטת לגבי האמרה השגורה –"הישנה כושי עורו ונמר חברבורותיו" – זה תלוי, בעיני, בשאלה כמה נוח הם מרגישים עם החיצוניות שלהם. מה שבטוח זה, שאם הם אי פעם ישקלו שינוי, סטיילינג תרפי תהיה הדרך להשיגו.
