מחקר חדש שפורסם אתמול בכנס האונקולוגי בשיקאגו טוען שאין סיכון לחזרת המחלה בנשים שהחלימו מסרטן השד. גם כאלו שאובחנו בסרטן שלהן עם קולטן חיובי לאסטרוגן. זהו המחקר הגדול ביותר שנעשה עד היום הבודקת את הבטיחות בהריון לאחר סרטן השד.
רגשות האשם המגיעות עם גילוי המחלה הן רבות ורובן קשורות בנשיות. האם הייתי טובה לגוף שלי וגם לנפש. מי כמוני יודעת כמה שניהם כרוכים זה בזה. אין לי ספק כי החלשות נפשית וכעסים עצומים הזמינו אליי את "התושב הזר" לתוך הגוף.
גיל החולות יורד בכל שנה. אותן נשים שרובן עוברות טיפולים כימותרפים נאלצות לשמור ביציות בהקפאה, כי הטיפולים פוגעים ביכולת שלהן להרות. ב – 2014 כרבע מהנשים שאובחנו כחולות היו מתחת לגיל 50. כלומר גיל הפוריות. והריון, מן הסתם, גורם למודעות מוגברת לגוף, לשינויים התכופים בו, החזה שגדל מהר וצובר חלב גושי, מיחושים בכל מיני מקומות. ההנאה משינויי גוף מבורכים תתחלף כנראה בפאניקה. רק המחשבה על הנקה גורמת לי צמרמורות אחרי התעסקות מאסיבית בשד כבר כמה שנים.
אז מי שתרצה להיכנס להיריון לאחר ששרדה סרטן שד, ולאחר כל התופת שהגוף והנפש שלה עברו היא גיבורה אמיתית לטעמי. יש לה ביציות הייתי אומרת, ואפילו אמיצה עד אין קץ. יחד עם זאת יש הרבה נשים הרוצות להיות אמהות כי הזכות הזאת עדיין לא מומשה אצלן. הן היו צעירות מאוד כשחלו וכעת הגיעה העת להמשיך הלאה בחייהן. המחקר החדש עשוי להרגיע אותן בתקופת ההריון, לפחות עד המחקר הבא.
אני מודה לאל על כך שהסרטן שהתדפק על דלתי הגיע לאחר שילדתי את שני ילדיי. תחושת הפספוס אינה קיימת אצלי. לעיתים אני מרגישה שנלקחה ממני הזכות להחליט לבד ושגברת "קרצינומה" החליטה עבורי אם להרות שוב, אבל יכול היה להיות גרוע יותר.
בינתיים ישנות להן שתי חמודות קפואות עם קוקיות במקפיא הביציות של בלינסון. אלה שנלחמתי עליהן רק כדי שקרצינומוש לא תחליט בשבילי. רק כדי שהשליטה תהיה בידיי בבוא היום.
גורלן של ביציות עם קוקיות עדיין לא ידוע. החיים עוד ארוכים מאוד, ולי יש עוד הרבה זמן עד שאחליט מה אעשה איתן. דבר אחד אני כן יודעת – הכל לא צפוי.
