הרובוט הקטן ששולט בי. גם בך

טכנולוגיה, AI אינטלגנציה מלאכותית
טכנולוגיה, AI אינטלגנציה מלאכותית
טכנולוגיה, AI אינטלגנציה מלאכותית

בואו נדבר על: אינטלגנציה מלאכותית:

כל מי שרוצה להרגיש בעניינים שיכניס בשיח שלו את צמד המילים artificial intelligent . יש להניח שהוא לא לגמרי יפספס את הקונטקסט כי AI , כמו טכנולוגיה, היא בכל מקום. חיינו, בין אם נרצה את זה או לא, מנוהלים על ידי רובוטים. המון רובוטים.

מה יש ברובוטים שמושך אותנו מחד, וכל כך מלחיץ אותנו מאידך?

הקִדְּמָה והטכנולוגיה החדשה לא באמת מאפשרת לנו לנהל חיים נורמאליים בלי רובוטים. אם כבר בא לכם להתווכח איתי, כי אתם חיים בסרט שאתם לא מנוהלים על ידי רובוטים, הרשו לי להוציא אתכם מערימת הפופקורן ולהזמין אתכם למסע קצר.

אם אתם משתמשים בגוגל, מחזיקים טלפון חכם, מזמינים מקום במסעדה בצורה מקוונת מחזיקים חשבון ברשת חברתית כלשהי – אתם משתמשים ברובוטים.

נכון, זה טיפה מְתַסְכֵּל כשלרובוט של היום אין פנים, ושם ואי אפשר לגעת בו. עוד יותר מתסכל שלרובוט אין כפתור off. ואולי יותר מתסכל שאנחנו לא תמיד יודעים שיש לו כפתור off אבל לנו אין שום שליטה עליו. (בשביל חבריי הקפדנים: שליטה מוגבלת מאוד על הכפתור).

הרים של מחקרים נעשו מאז פרץ אלינו בסערה האינטרנט. מה מיוחד בו באינטרנט שהפך את חיינו? נכון, מחד האינטרנט הפך אותנו לכפר גלובלי אחד. בזכות הטכנולוגיה הזו אפשר להעביר ידע לכל אחד בכל מקום בכל רגע. (אפשר להתווכח על זה כמובן. מי שלא יוכל להתווכח הוא דווקא המודרים מהטכנולוגיה, אילו בשולי החברה המערבית שאין להם גישה לטכנולוגיה החדשה או מדינות שלמות כמו באפריקה שעדיין לא בכולן יש קו טלפון קווי).

ב2011 התנהל משפט מאוד מעניין בארצות הברית (Rosenberg v. Harwood). גברת רוזנברג יצאה לה לסידורים. היא פתחה את google maps וביקשה מגוגל מסלול לנקודת היעד שלה. גוגל הנחה אותה במסלול מסויים והיא התמסרה לו. במסלול לא היו מדרכות, המעבר היה על כביש מהיר והיא נדרסה ונחבלה קשות. היא תבעה את גוגל על כך שלא ידע לתת לה, כהולכת רגל, מסלול בטוח יותר.

בית המשפט האמריקאי לא הסכים איתה ושיחרר את גוגל מאחריות לפציעתה המצערת.

פסק הדין, שעבר כמה ערכאות, התמודד עם ביקורות הפוכות: חלק ביקרו את בית המשפט על היותו שמרני מידי אחרים ביקרו אותו על היותו חדשני מידי. על אף השוני התרבותי והתפיסתי ביננו ובין האמריקאים, יהיו לא מעט שיסכימו עם פסק הדין. הרי לא יתכן שאתבע את ספר המתכונים של חברת הפייסבוק שלי על כך שהאוכל שבישלתי יצא לא טעים אם עקבתי שלב אחרי שלב במתכון שבהנחייתה. לא? אבל מה היה קורה אם באוכל היה מרכיב שחיבורו עם מרכיב אחר גורם להרעלה? המתכון שלה, שבישלתי בעצמי, היה גורם למותם של חפים מפשע שאכלו מהאוכל שלי?  האם הייתם חושבים שאולי בכל זאת יש אחריות לספר המתכונים יותר מאשר רק ספר?

זה מחזיר אותי לשאלה בסיסית שקיימת בכל מערכת יחסים: מה הציפייה הסבירה של גברת רוזנברג מהמפות של גוגל? אם יש לגוגל יכולת לדעת ש:אני הולכת רגל, שהשעה כעת שמונה בערב, ועל כן חשוך. כמו כן, שיש לגוגל יכולת לדעת בזמן אמת איזה מהמסלולים עמוסים ובאילו מתנהלת תנועה מהירה מאוד, או איזה כביש נחסם. האם עצם היכולת של גוגל להשתמש בכל המידע הזה, שמנסר לה על ידי המשתמשים, שהם הכח המניע של הטכנולוגיה שממנה גוגל מרוויחה כסף, האם עדיין אפשר לטעון שלגברת רוזנברג לא היתה יכולה לצפות שהכיס העמוק של גוגל יממן לה רובוט שיבחר עבורה מסלול סביר יותר?  לחילופין, באיזה שלב גברת רוזנברג יכולה להתמסר לחלוטין לטכנולוגיה ולא לקחת אחריות על חייה שלה?

מה שמעלה שאלה שאני ממממתתתתתה עליה, מי שולט במי: הטכנולוגיה באדם או האדם בטכנולוגיה?

ומה אתם חושבים? (נ.ב. – לבד, בלי רובוטים J )