4.11.95. שבת. אני בת 16 וחצי. כואבת לי קצת היד כי יום לפני כן קיבלתי חיסון נגד שפעת (כבר אז אמא הכריחה אותי). רבה בטלפון עם עם ידיד שלי שמתעקש שנצא לסרט בערב ואני מתעקשת שאנחנו רק ידידים אפלטונים ועל כן לא אמורים לצאת יחד לסרט, שנחשב "דייט" (לימים הידיד הזה יצא מהארון והתחלתי לחשוב שאולי באמת חשב עלינו כעל ידידים אפלטוניים וסתם רצה לראות סרט). לומדת למבחן באלגברה. רבה עם אבא שלי. ערב. רואה עם אמא שלי סרט בערוץ 2. מבזק חדשות. יעקב אילון (הצעיר) מודיע על ניסיון התנקשות בראש הממשלה.
23:15 בערב.איתן הבר עולה לשידור. רבין מת. שמחה שלפחות לא הלכתי לסרט עם הידיד ההומו שאז לא היה הומו.
הולכת לישון אבל בוכה במקום.
4.11.2014. יום שלישי. נשואה כמעט חודשיים. ישראל אחרי צוק איתן. דאע"ש עורפים ראשים. ראש ממשלה לשעבר מואשם בשוחד וראש ממשלה נוכחי מכונה גללי תרנגולת. מדברת בטלפון עם הבעל (עדיין לא רבה איתו). מדברת בטלפון עם אבא שלי (כבר לא רבה איתו כי הוא בן 94 ואי אפשר לכעוס עליו). עם אמא אני בכלל לא רבה כי היא לא מדברת אז אין טעם. מתעדת יצירות של מרדכי ארדון. מצלמת. מודדת. פתאום נזכרת שהיום הרביעי לנובמבר. רואה ביו טיוב את רבין ופרס שרים "שיר לשלום". הולכת לנוח קצת אבל בוכה במקום.
2019.
מוצאי שבת. נחה לרגע אחרי שסיימתי להשכיב שתי ילדות חצי בריאות, מאד מצוננות. לא מרגישה טוב. תוהה אם זו סתם אלרגיה, התחלה של "משהו" או פשוט קריסה של הגוף אחרי סוף שבוע לא פשוט. מתלבטת אם ללכת מתישהו לקבל חיסון נגד שפעת ותוהה מתי אמצא זמן לזה ואם זה בכלל עוזר. שומעת בחצי אוזן על עצרת לציון 24 שנים לרצח רבין.
24 שנים.
מרגישה זקנה פתאום. בהרגשתי אני עדיין אותה ילדה בת 16 שהייתי אז. זוכרת מה לבשתי ומה עשיתי. לא מבינה לאן נעלמו להן 24 השנים האלה ומה קרה לנו. לנו כחברה.
הולכת לישון ותמעוררת כעבור חצי שעה מקולות ילדה משתעלת.
שום דבר לא עוזר והיא רוצה את אמא.
אני רוצה לישון ורוצה את אמא.
