פו הדב כבר אמר ש"הרגע המאושר ביותר בחיים הוא הרגע שלפני אכילת הדבש"….כמה נכון.
כמה כיף היה לחכות שאמא תגיע, לדעת שהמטוס נוחת בבנגקוק, שהנה הוא ממריא ממנה לסינגפור, הנה אני בדרך לשדה התעופה לאסוף אותה. הביקור עוד לא התחיל,אבל הוא כבר ממש כאן, אפשר ממש להריח את הבושם של אמא. והנה היא יוצאת החוצה והביקור מתחיל. עשרה ימים שעוברים כמו רגע. עשרה ימים שמרגילים אותי שוב אליה, את הילדים לסבתא שלהם אותה לירי בכלל לא זכרה ועכשיו לא יכולה לשכוח.
הכוסות עם התחתית הבוצית של קפה שחור עלית (hot water, small glass) בכיור והקפה שהביאה מהארץ כי חששה שפה לא יהיה (ועדיין לא ידעה כמה תתאהב בקפה המקומי) עדיין על השיש. כך גם הספריי פותח הקשרים של "פנטן" שהשאירה לי בירושה אחרי שכ"כ התלהבתי ממנו, והספוג שלה בו התקלחה לפני מספר שעות ועדיין לא התייבש ולכן לא זכה לעלות איתה לטיסה חזרה ארצה. כולן תזכורות מכאיבות שאמא חזרה ארצה (או לפחות בדרך, כי יקח לה עוד איזה 15 שעות ממש להגיע…).
המיטה שביקשתי מקארן שלא תסגור ותסדר כי אולי הילדים עוד ירצו לישון עליה, אבל אולי בעצם, אני זו שארצה להיכנס לתוכה, להתכרבל בה ולהריח את הריח של אמא. האוכל שלא נאכל כי אמא כנראה כ"כ התרגשה שחשה לא בטוב ולא אכלה הרבה. רק ניקרה קצת מהצלחות של הילדים. ארזה לה עוגיות חמאה ועוגיות טחינה שהכנו הבוקר בקופסא לשעות ההמתנה בשדה ומילאה בקבוק מים מינרלים בלימונדת הלמון גראס של קארן ממנה היא שותה בכמויות שלא היו מביישות גמל, כבר עשרה ימים.
המונית שהגיעה מהר מידי. הפרידה החפוזה. הילדים שעדיין לא מבינים לאן סבתא הלכה ולמה היא נוסעת. ואני, חמושה במשקפי שמש, שלא יראות את הדמעות. עולה בחזרה הביתה, מורידה את לירי מהידיים ונכנסת לחדר השינה שלי לבכות. חצי שעה אחרי עדיין הסתובבתי בבית במשקפי שמש כמו איזה סטיבי וונדר של הפרידות. שואלת את עצמי אם העובדה שהילדים בחופשה בבית מקלה עלי את הפרידה מאמא או מקשה עלי. אם אני מרוצה מההתעסקות איתם, מהסיפור שאני מקריאה, מההרדמות או שהייתי מעדיפה לצאת עכשיו לקפה עם חברה ולבכות על מר גורלי מעל איזה בראוניז. לא יודעת, לא בטוחה שהפעם הבראוניז לוקח…
חיכיתי חצי שעה והתקשרתי לאמא, לודא שהיא בסדר ושרדה את הצ'ק אין.
היא נשמעה מצוין, אולי אפילו טוב מידי.אבן נגולה מעל ליבי, אבל התאבון עדיין לא חזר והעייפות לא עזבה. מן לאות כזו, חוסר חשק כללי.
כאילו אפשר לסיים את השליחות ולחזור הביתה אחרי שאמא שלי היתה פה.
לא יודעת איך כולם מתמודדים על הפרידות האלה כל הזמן וחלקם אפילו כמה פעמים בשנה ולתקופות ביקורים ארוכות. האם לכולם קשה כמוני? האם כולם מרגישים מרוקנים אחרי הביקור? חסרי תכלית? האם כולם רוצים הביתה למרות כל הטוב הזה?
היה כ"כ טוב בביקור הזה, בימים המלאים הללו. אני מרגישה שהצלחתי לתת לאמא שלי מתנה ענקית, שק מלא חוויות (טוב נו, גם קצת קניות היו בשק הזה). הצלחתי למלא לה את המצברים לעוד שלושה חודשים עד שנגיע אנחנו לביקור והיא שוב תקריא לכל אחד מילדיי שני סיפורים לפני השינה, שוב תיצור איתם בבצק צורות של עוגות יומולדת, שוב תשיר שירים ותרקוד איתם ברחבי הבית, שוב תקנה להם מתנות, שוב תכין ארוחות בוקר ותאכיל בכפית בכדי לפנק כל אחד מהם, שוב תבשל לנו את המאכלים האהובים שמה לעשות, לא יוצאים פה בדיוק אותו דבר.
אז אולי למרות שהביקור הזה נגמר, ביקור אחר עומד בפתח, רגע מאושר נוסף של לפני אכילת הדבש.
ואם פו הדב היה סינגפורי הוא ודאי היה שואל: למה מגיע לי כל הדבש הזה?!
בשביל לא לשבור את המסורת שהנהיגה פה אימי עם הילדים , הקראתי לכל אחד סיפור שבחר לפני השנ"צ וחיכיתי כדי שירדמו על מנת שאוכל לשבת ולנסות לעכל את ההשפעה של הביקור הזה עלי.
