קצת לפני שהסכמתי להודות שיש לך איזו בעיה,
אבא שלי, סבא שלך,התעקש איתי שניקח אותך לאיבחון פרטי,
הוא התנדב לשלם מכספו, כדי לדעת בוודאות אם הוא טועה.
בלית ברירה ,הסכמתי,
בפרצוף חמוץ הלכנו איתו באחד הימים למאבחן פרטי.
אני כל הדרך התמרמרתי שאת בשעות האלו עייפה,
שעוד לא שללנו בעיית שמיעה ,
שאין מצב שתשתפי פעולה כי הרגע היא הכרת את המאבחן, ובעצם תירצתי לעצמי שוב ושוב כי סרבתי לקבל את האמת כמו שהיא.
ידעתי בדיוק את תוצאת האבחון,
ידעתי שאבא שלי עכשיו מוציא לשווא כסף כי אני כבר יודעת את התשובה ובוחרת להתנגד לה.
ידעתי בדיוק איך תגיבי לכל מהלך של המאבחן.
נכנסנו לביתו והאבחון החל,
זה התחיל משאלות בסיסיות כשאת מתנהלת במרחב להנאתך,
ידעתי שזה לא משנה מה אענה הוא בחצי עין צופה עלייך,
גם אני צפיתי והתפללתי שיקרה נס ותתנהגי בצורה סבירה ואיכשהו נצליח "לרמות" ונמשיך בחיינו.
היום אני יודעת שסתם גרמתי לעצמי כאב לב ואם יש טיפ שחשוב לי לתת הוא שתקשיבו לקולות מבחוץ,תנו להם מקום כי מה שרואים משם לא רואים מכאן.
גם אם נראה לכם שהם טועים,מנסיון,הם אף פעם לא טועים.
בפה מלא ובגאווה אני יכולה להגיד שבזכות ההתעקשות של אבא שלי,הבת שלי אובחנה בזמן ,נמנע ממנה סבל מיותר והיא מקבלת את כל התנאים שהיא צריכה כדי להתקדם והיא התקדמה.
כשהסתיים האבחון הציון שלך היה חד משמעי והמאבחן דרש טיפול במיידי.
הוא קבע שיש לך עיכוב התפתחותי חמור ובעיית תקשורת.
הוא ציין בפניי שלא אבהל ממכתב האבחון ,
הוא מוגזם בכוונה כדי שהטיפול יהיה מהיר.
נכנסו לרכב ואני שתקתי,הבנתי שמכאן אין דרך חזרה,
נגמרו לי הדרכים לברוח ואין לי שום יכולת להסתיר יותר.
שתקתי וכעסתי שהכריחו אותי להוציא אותך ואותי מהארון.
אבא שלי ראה את המצוקה וידע כי שבר לי את הלב באותו יום.
הוא גם ידע שרק הוא היה מצליח לעשות את זה ושאפרת כרגע יותר חשובה ממני.
הוא המשיך לנהוג והתחיל לדבר.
יעלי,אם היא אוטיסטית זה כל כך נורא?
"לא" עניתי.
ניתנה לך הזדמנות נפלאה להראות איזו אמא מדהימה את.
תראי לכולם שאת הלוחמת שאת.
תלחמי בעצמך ושימי את הבת שלך לפנייך… זו המשמעות האמיתית למילה אמא לא?
לא עניתי,נחנקתי מהדמעות,אך לא רציתי שיראו אותי בוכה.
אבא שלי לא רואה שאני בוכה ,הוא מרגיש.
הוא הציע שנלך לקניון ושהוא יטעין לי את הרב קו שיהיה לי נסיעות ,לנסוע ולטפל בכל הבירוקרטיה,
התחננתי שזה לא יקרה היום, עברתי מספיק.
אני רק רוצה ללכת לבית ולהתחבא כרגע.
כשהגענו לבית ,הסמוך לתחנת אוטובוס אני רציתי כבר לברוח ולהתנתק והוא ביקש שאמתין,
כשהגיע האוטובוס הוא עצר את הנהג ,עלה לאוטובוס והטעין לי את הרב קו.
כעסתי שהוא לא מאפשר לי לברוח ולהשתבלל, שהוא לא מבין שככה אני נרגעת.
נכנסנו הביתה,אפרת חזרה לשחק ואני התכסתי בשמיכה ובהיתי בטלוויזיה ,לא עשיתי כלום באותו יום…
רק הקשבתי שוב ושוב למשפט שהידהד לי בראש שאבי אמר.
זו המשמעות האמיתית של המילה אמא לא?
גם אם המשפט הגיע אליי בכוח,גם אם הכריחו אותי ללכת לאבחון,גם אם כעסתי על כולם…
המשפט הזה הגיע אליי…
למחרת ,קמתי וישר חיפשתי תירוצים למה לא ללכת לגבעת שאול ולהתחיל בבירוקרטיה.
התירוץ הראשון שעלה לי זה שאין לי נסיעות.
נזכרתי באבא שלי שהתעקש להשאר במחציתי גם כשהתחננתי שילך רק כדי להטעין לי את הכרטיס רב קו.
הבנתי כמה אבא שלי מכיר אותי לעומק.
פתאום התמלאתי גאווה באיש הזה שגידל אותי,גם אם היה עובד עד שעות מאוחרות.
נכנסתי להתקלח,התאפרתי,הלבשתי יפה את אפרת ויצאנו לדרך עם כרטיס רב קו מוטען בכל האהבה שיש לאבא שלי לתת לי ולה.
ביום הזה, שהחלטתי שאני לא כועסת יותר אלא מעניקה לעצמי תואר חדש שנקרא "אמא מיוחדת",היו הרגעים הכי יפים שלי עם אפרת.
הרגשתי שבדרך המיוחדת לה היא אמרה לי:
"אמא ,וותרי על הכעס,אמרי תודה על האנשים שאוהבים אותך ואותי ללא תנאי,תהני מהדרך,פשוט תהני מהדרך."
הסתכלתי על כל הנוף הזה שבדרך לגבעת שאול והחלטתי שמהיום אני פשוט אהנה מהדרך.
ארבע שנים עברו מהרגע הזה ולא רק שאני נהנית מהדרך אני מלמדת אחרים להנות,
אני תמיד נזכרת להצביע לכולם ולהסב את תשומת ליבם כמה יפה הנוף וכמה קסם יש בו.