הרגלי צריחה

איזה הורה לא מכיר את הסיטואציה הבאה: נוסעים באוטו והתינוק – צורח! גם לי זה קורה כמובן. מה אני עושה? יש לכם ניחוש אחד!

נסענו גיל ואני לזמן איכות של אמא ובת בתל אביב (סדנה כמובן, של קולגה וחברה, כי הסנדלרית לא הולכת יחפה…). גיל ישנה בסלקל במושב האחורי, אני ליוויתי בשירה את השירים ברדיו, והכל היה טוב ויפה.

בדרך חזרה הביתה לכפר סבא, היתה כבר שעת ערב וה"וויז" לא בישר טובות – הראה כבישים אדומים לאורך כל המסלול ותיזמן 50 דקות נסיעה. ואם זה לא מספיק, אז בתזמון מושלם גיל התחילה לבכות.

מכירים את זה שאתם נוהגים, התינוק בוכה, נרגע קצת בזמן שהאוטו נוסע ומתחיל לבכות שוב עם כל עצירה? ופתאום הדבר שאתם הכי חוששים ממנו בעולם הוא – רמזורים! אז אתם מתקרבים לכל רמזור אדום לאט לאט בתקווה שעד שתגיעו אליו האור כבר יהפוך לירוק? ברור שאתם מכירים!

אז זהו, שאפילו זה לא היה. התנועה לא זזה, ורוב הזמן עמדנו. הצבעים ברמזורים לא היו ממש משמעותיים. אז מהר מאד הבכי הפך לצרחות. צרחות אימה! גם את זה אתם מכירים, נכון?

מה עושים???

אז יכולתי לשער פחות או יותר למה היא בוכה – זאת שעת ערב, היא כבר עייפה, במיוחד אחרי הפעילות בסדנה והאמת שגם התקרבנו לשעת האוכל. חוץ מזה אני יודעת שיש לה הרבה סיבות לבכות כשהיא בתוך הסלקל שהתנוחה בו היא לא תנוחה נוחה ונכונה עבורה בלשון ההמעטה, והיא נוסעת כשהיא הפוכה לכיוון התנועה מה שמשפיע על מערכת שיווי המשקל שלה וגורם לתחושה לא נעימה (בדיוק כמו שאני אף פעם לא אשב באוטובוס או ברכבת עם הפנים נגד כיוון הנסיעה כי זה עושה לי בחילה). והאמת, שיכול להיות שאלו בכלל לא היו הסיבות שלה לבכי…

תכל'ס, באותו רגע זה לא ממש שינה לי למה היא בוכה (זה לרוב לא משנה, זוכרים?) והעדפתי לא להטריד את עצמי במחשבות ובספקולציות מיותרות. מה שחשוב כרגע הוא שנגיע הביתה בשלום.

אז הדבר הראשון שעשיתי הוא – לנשום!

זה לא פשוט לנהוג ככה, וזה יכול להיות מלחיץ: היא צורחת נורא חזק, ופתאום אני שומעת כל מיני קולות השתנקות. היא נמצאת במושב האחורי ואמנם יש לי שם מראה ואני יכולה מדי פעם להציץ עליה, אבל היא לא ממש לידי. דרך אגב, אחת הסיבות שבגללן היא נמצאת במושב האחורי ולא במושב שליד הנהג, היא בדיוק הסיטואציה הזאת – כדי שהעיניים שלי יישארו על הכביש ולא אתפתה להסתכל עליה ולהיות עסוקה בה בזמן הנהיגה.

ניסיתי כל מיני שיטות הרגעה, שכמו שאני אומרת לאימהות – לפעמים הן עובדות באוטו ולפעמים לא, תלוי בתינוק ובסיטואציה: להגביר בבת אחת את המוזיקה ומיד להחליש כדי ליצור הסחת דעת עבורה, לשיר לה שירים ולעשות קולות מונוטונים מה שבד"כ עובד יופי. לא עזר… דבר נוסף שאפשר לעשות הוא לכסות את החלון שלידה כדי שהעיניים שלה לא יבחינו בדרך שנוסעת לכיוון השני, אבל מן הסתם את זה אני לא יכולה לעשות בזמן נהיגה.

על עצירה בצד לא היה מה לדבר, מדובר בכבישים בין עירוניים וזאת פשוט סכנה. מה גם שאלא אם כן אני יודעת שהיא אכלה עכשיו ויכול להיות שעדיין תקוע לה גרעפס, עצירה והוצאתה מהסלקל אולי ירגיעו אותה לאותן דקות, אבל סביר להניח שברגע שאחזיר אותה ונמשיך בנסיעה המצב יחזור לקדמותו.

אז חזרתי לפיתרון הראשון – לנשום! נשמתי והמשכתי לנהוג. כדי להגיע הביתה ובביטחה.

כי כמו שכבר כתבתי בעבר: הדבר האחרון שתינוק שנמצא במצוקה צריך, זה שהדמות שמטפלת בו תהיה גם היא במצוקה. אז זה נכון על אחת כמה וכמה כשהדמות המטפלת צריכה גם לנהוג.

הוייז צדק. הפקק השתרך כמעט עד לכניסה לכפר סבא ואחרי 50 דקות הגענו הביתה. יצאתי מהאוטו, הוצאתי את גיל מהסלקל, וחיבקתי אותה חיבוק גדול.

מאז, החוויה המפוקפקת הזו חוזרת על עצמה לפרקים. בנסיעה לסדנה, לסבא וסבתא, לטיולים, בנסיעות ארוכות או קצרות, כשיש פקק או כשהתנועה זורמת.

אבל הכל בסדר, אני ממשיכה לנשום…

2014-10-14 17.15.05

 

 

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: balitay@gmail.com 052-3829914

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!