אתמול, כשחזרתי מבית הספר, הרמתי אבן שפיצית וזרקתי אותה לתוך שלולית, האבן קפצה שלוש פעמים ונעלמה.
פתאום, אחרי שהייתי מבסוט מעצמי, האבן יצאה מהצד השני של השלולית, מכופפת מעט, נוטפת מים ורועדת. היא מצאה עלה והתנגבה איתו היטב היטב, גם מאחרי האוזניים.
"תגיד לי", היא פנתה אליי, "נראה לך הגיוני שאני אזרוק אותך לתוך השלולית?"
"לא.." מלמלתי..
"אז למה אתה זורק אותי? ועוד בהקפצות, כאילו אני איזה 'סופראבן', מה אתה? אכזרי? מה עשיתי לך רע?"
"לא יודע, ככה אני רגיל מאז שהייתי ילד.. לזרוק אבנים לשלוליות ועדיף בהקפצות".
"תשמע", אמרה לי האבן, "החינוך שלך ושל הילדים האחרים ידוע באיכותו הנמוכה. אם הייתם מסתכלים עלינו, האבנים, על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הילדים הקטנים שלנו, הייתם מחכימים, אבל אתם.. 'חכמים', יודעים הכל לבד, לא צריכים ללמוד מאף אחד.. שוויצרים!"
"תשמעי, לא ידעתי שיש לכם מערכת של חינוך ולמידה הדדית, טוב שאת אומרת לי, אספר לכולם.."
"טוב מאוד! לך ותסביר לכולם, תעשה מעשה טוב לשם שינוי".
סיפרתי לרמי ולאבנר מהכיתה שלי על האבן ומה שהיא אמרה לי. הם הקשיבו, אמרו לי שהיא צודקת וביקשו שאקח אותם לשלולית כדי שיתנצלו בפניה.
כשהגענו לשם, הם.. הם תפסו אותי בידיים וברגליים, זרקו אותי לתוך השלולית ונקרעו מצחוק. איזה אכזריים. טוב, לפחות לא זרקו אותי בהקפצות.
