הריח בקרון היה בלתי נסבל. בקרון שאמור להסיע כ-10 פרות, הצטופפו 400 איש עומדים, שוכבים, זוחלים, מכורבלים, מכווצים, חבולים , כואבים ומיובשים. היובש היה יותר גרוע מריחות הזיעה והשתן. בת שבע נזכרה בכוס המים ששתתה לפני שעלתה לקרון, ושעלתה לה ב-100 זהובים, כמעט כל הכסף שלקחה אתה. אותם מים שהתגלגלו בגרונה הניחר והרוו אותה. זה היה לפני שלושה ימים, והגרון שוב תבע את שלו, ולשווא.

בת שבע הידקה את פניה לקרשים שסגרו על החלון הגבוה, סמוך לתקרת הקרון. היא יכלה לעשות זאת כי הייתה שכובה על כארבעה גבות של אנשים אחרים. הקרשים חוברו ברישול ובחיפזון, כך שסילון דקיק של אויר, כמעט בלתי מורגש, חדר בין סדקי החיבור. בת שבע הצמידה את אפה ופיה ולגמה מנות אויר ככל שיכלה, כשיכור הלוגם מן הבקבוק. כמה זמן עוד תחזיק מעמד?

בפנים הלכה ההמולה וגברה. בכי קולני של תינוקות שהצליחו להישאר בחיים, צווחות היסטריות של נשים, צעקות תסכול של גברים, שיעולי חולים, שאון מעיים על כל סוגיהם, קולות הקאה. המחנק והחום בפנים הזכירו יום קיץ לוהט, בניגוד גמור לקור המקפיא בחוץ, כששלג ינואר יורד ללא הפוגה. תלתליה השחורים של בת שבע היו רטובים לחלוטין, וכבר מזמן קרעה את בגדיה מעליה ונותרה בחזייה. גם אם ננעצו בה מבטים גבריים, הם היו אדישים, קהים ונעדרי כל מיניות. "אנחנו אפילו לא חיות", חשבה בת שבע בתסכול, כשחשה לפתע זוג עיניים ננעצות בה מהקצה השני של הקרון. עיניים של גבר צעיר.

זיק של היכרות היה בעיניים הללו, החומות-זהובות. בת שבע אימצה את מוחה הקהה. מי זה יכול להיות? היא התבוננה בחזהו החשוף, השרירי, שנטף זיעה, וניסתה להיזכר.  יעקב, בנו של הנפח? איציק , בנה של התופרת? ולפתע כברק הגיעה התשובה: חיים, שכנה לאימוני המרתון בגימנסיה! שניהם היו התקווה הכי גדולה של גימנסיית קלצק. ציוניהם הנמוכים במתמטיקה וספרות זכו להתעלמות מצד המורים, שהיו גאים בהישגיהם מעוררי הגאווה: פעמיים ברציפות הביאו מדליות לגימנסיה, כשניצחו במרתון השנתי העירוני במקומות הראשון והשני. בת שבע וחיים, חיים ובת שבע, תמיד מתאמנים ביחד, תמיד מנצחים ביחד!

ייתכן שלו הייתה רומזת לחיים רמז קטן, היה מתרקם ביניהם רומן. כה מתאימים נראו ביחד –שניהם כהי עיניים ושיער, שזופים ושריריים מהריצות בחוץ בקיץ ובחורף. שניהם מכורים לספורט. שניהם תחרותיים ברמות יוצאות דופן. שניהם שאפתנים, מקווים להגיע לאולימפיאדה  עוד לפני שימלאו להם 20 שנה.. אך הרומן לא קרה. היה אמנם איזה ערב ריקודים בגימנסיה שבו רקדו יחד ריקוד צמוד. היא חשה את לבה הולם אז בכוח, ואת ברכיה נמסות. הייתכן שהיא מאוהבת? אך בתום הריקוד קד חיים קידת תודה, והזמין נערה אחרת, שנראתה מתנשקת אתו מאוחר יותר בלילה, מתחת לעץ האשוח בחצר.

בת שבע לא חשבה יותר על הרגשתה, כי מיד למחרת יצא צו ,שעל כל יהודי קלצק לעזוב את בתיהם ולנסוע למחנה עבודה. הכול החלו לארוז בקדחתנות, כשאיש אינו יודע כיצד יסתיים המסע, לאור סיפורי זוועה שהתהלכו באזור. וכעת חיים מולה! עם אותו חיוך צחור שיניים. הנה הוא מפלס דרכו אליה, דורך על גבות וכתפיים, סופג צרחות ומכות, אך אינו מוותר. אותה העקשנות שהובילה אותו לנצח תמיד במרתון, עקשנות שאי אפשר להביס. וכבר חיים צמוד אליה למלוא אורכו, ולוחש באוזנה: "אני מתכוון לקפוץ מהרכבת עוד מעט. רוצה להצטרף?"

"השתגעת? זה מוות בטוח!", ענתה בת שבע מזועזעת מהרעיון. "גם אם נשרוד את הקפיצה, הגרמנים יירו בנו מיד, וגם אם לא יירו מיד, איך נחזיק מעמד בשלג הזה בחוץ, חצי ערומים, באזור של כפרים עוינים, שמתפרנסים על פרסים כספיים מהלשנות על יהודים לגסטפו?!". אך חיים בשלו: "חייבים לנסות. הכול עדיף מלמות כמו כלבים בקרון הזה, או שיש לך אשליות, בת שבע חביבתי, שמחכה לנו באמת מחנה עבודה בסוף המסע הזה?", לגלג קולו.

"לא יודעת, זה מסוכן…ובכל מקרה, אסור לעשות את זה באור היום, אלא לחכות לחשכה…", הביעה את דעתה. פניו של חיים קרנו, והוא ליטף את לחיה: "זהו! זאת בת שבע המפוכחת שאני מכיר! בת שבע האמיצה, שלא נרתעת ממכשולים!". בת שבע חשה את לבה הולם בכוח.  בכל זאת, עם חיים לצדה אולי תצליח…הקשר עם הוריה ואחיותיה הקטנות ניתק כבר מזמן. הם הופרדו ממנה באכזריות ונזרקו לקרון אחר.

הדקות חלפו, ומהסדק בקרשים נראה שהשמש שקעה, והלילה ירד. הרכבת המשיכה להיטלטל בין יערות עבותים שענפיהם עמוסי שלג לבן. כל אותו הזמן עבד חיים ללא ליאות כשהוא שובר באגרופיו החזקים פתח בקרשים שסגרו על החלון למעלה, פתח שגוף אדם כחוש יכול לעבור בו. "עוד חמש דקות אני מרים אותך לפתח ודוחף אותך החוצה. אני אקפוץ מיד אחריך. תקפידי לקפוץ מכווצת בתנוחת עובר ולהתגלגל כשתרגישי את האדמה. השלג הרך יבלום אותנו", תדרך חיים בקדחתנות. מסביב התבוננו בהם אנשים קהים, חסרי תקווה. איש לא הביע רצון להצטרף למשימה שנראתה כמובילה למוות בטוח.

בת שבע עצמה את עיניה והתפללה. היא לא ידעה למי, כי בביתה כולם היו חילונים גמורים. "מהר!", האיץ בה חיים. "הרכבת מאיטה, כנראה מתקרבים לצומת מסילות. עדיף לקפוץ עכשיו!". בת שבע טיפסה על כתפיו ותחבה את ראשה בפתח בין הקרשים. אני סופר עד 3 ואת נותנת תנופה וקופצת כמו שהסברתי לך", צעק חיים מתחתיה. "שלוש!". בת שבע זינקה ככדור.

המהירות הייתה כה גדולה, עד שמיד הרגישה חבטה איומה בגופה, כשהתגלגלה לכיוון עצי היער האפלים. כאב איום פילח את רגלה, והיא חשה נוזל חם ודביק מתפשט על ירכה. הכאב הלך והתגבר, והיא לא יכלה לזוז ממקומה. נאנקת מייסורים זחלה בשלג עמוק יותר לעבר היער, הרחק מהרכבת. כמו מחלום שמעה יריות וקללות בגרמנית, שהלכו והתרחקו. בדממה שאפפה אותה מתחת לעץ שאליו כשלה, ניסרה שאלה אחת כמקדח את מוחה: "איפה חיים?". ואז התעלפה.

  היא פקחה את עיניה לקול דריכת רובה. אך הלוע לא היה מכוון אליה. "הי, בחורה! סוף סוף הואלת להתעורר?", שמעה קול צוהל. הדובר, צעיר בעל זקן פרא בלונדיני הציג את עצמו: "אני גרישה. ברוכה הבאה למחנה הפרטיזנים! יש לך מזל גדול שאני מתמצא קצת ברגליים שבורות והצלחתי לגבס אותך…".

המומה התרוממה בת שבע לישיבה והבחינה ברגלה המגובסת ובמעיל צבאי מרופט העוטף את כתפיה. "נו, אי אפשר היה להשאיר אותך בחזייה…", הצטחק גרישה. "למרות שאם היו שואלים אותי..".

"אף אחד לא שואל אותך! ואודה לך אם תפנה לי את השטח, ותיתן לי להיות קצת לבד עם אשתי!", זהותו של הקול הגברי לא הייתה מוטלת בספק. "חיים! אתה פה!", הייתה בת שבע מאושרת לגלות. "אבל מה פתאום אשתך? השתגעת לגמרי?". "שששש….", השתיק אותה חיים, כשהוא כורך את זרועותיו סביבה וזיק חם, בלתי מוסבר בעיניו . "עם כל הכבוד לפרטיזנים שהצילו אותנו, הגברים האלה נמצאים ללא אישה כבר חודשים….".

  *מבוסס על סיפור אמיתי מהשואה

*כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)