הקור בדרך לאנושיות

הקור בדרך לאנושיות. אני והקורונה.

אחת התנועות שאני הכי אוהבת במציאות ושהכי תומכות במנוחה: למחוק הכל ולראות מה נשאר.

אני יכולה לעשות את זה באמצע שיחה או אחרי שנה של יזמות ויצירה.

לחסל מערכות יחסים, להתנתק ממצבים שהרגישו לי שאינם מיטיבים איתי באופן מוחלט.

ויש לתנועה הזו שני רווחים מידיים:

1. הרעש שהטריד אותי פסק. (דאגות, מחויבויות, צריכים)

(חוזרת לאנטימיות שלי עם עצמי)

2. כל מה שרלוונטי לקיום שלי, יישאר.

(מייצרת בטחון פנימי מול נפרדות)

דמיינו ציור בגיר שכבר נמרח בפירורים ואבק שלא אתם החלטתם עליו.

שחלק ממנו הוא במקום ומביא תועלת מדהימה שלא יכולתם לחשוב עליה בעצמכם

אבל הרוב זה פשוט זבל..

הרבה פעמים אנחנו טועים לחשוב שכל הפירורים והאבק הם חלק מהוויתנו.

אנחנו מסתובבים בעולם בתחושה שיש בנו חלק 'מקולקל' שצריך לשאת אותו או לפתור או להתמודד איתו, לקבל.

ואז עושים פוווו על הדף והכוונות שלנו מתגלות ביצירה שמשקפת את הוויתנו.

ברור לי שהתנועה החדה הזו, מגיעה במקומות בהם אני עדיין לא מספיק רגישה כדי להבחין במורכבות ובעדינות הנדרשת.

ולכן בכל פעם שאני רואה שהמציאות לא מיטיבה, שזה רוב הזמן