הקופסה של אמא

בחורה עם מחשב נייד

אמא נפטרה.  באתי לסידורים אחרונים במחלקה הסיעודית.

לא היה הרבה מה לאסוף, לכאן לא ניתן להביא חפצים רבים, כי אלה המגיעים למחלקה זו כבר לא זקוקים לדבר פרט לארוחה הבאה וגם זה בשלב מסוים כבר לא מעסיק אותם והופך לעניין המטפלים.

הפריט הבא לו יזדקקו כנראה, יהיה תכריכים.

הבטתי במיטה חשופת המזרון, גלד פצע ספוג מכאובים שסיים תפקידו וכעת משנתגלה קרום היותו הפך לפלקט:"הבא בתור!" הוא מכריז.

צמוד למיטה עומדת ארונית, שלד דחלילי שצבעו מתקלף.

ואני חושבת לעצמי,  מה נותר מבן האדם אחרי כלותו – פרט לזיכרון.

העיסוק במה שאמא הותירה אחריה הביא אותי למסקנה שהעולם מתחלק לשנים: לאוגרנים וזרקנים.

זרקנים: אלה הזורקים כל חפץ שסיים תפקידו והפך מטרד תופס מקום ומעלה אבק ואוגרנים: אספנים משמרי כל פריט, זניח ככל שיהא, אותו פגשו במהלך חייהם  ובכך הפכו לחפץ היסטורי שעוד יהיה לו שימוש ויהפוך לבעל ערך לא יסולא בפז ובכן אמא, במסגרת חלוקה זאת, היתה רב-אוגרנית.  לכל  דבר  משמעות וערך, לכל אביזר סיפור ולכן סיבה לשימור, תיוג וקטלוג אם בוויטרינה שבסלון לצפיית כל או בארון המצעים הגדול לעיני אמא בלבד, או כך לפחות האמינה.

ארון המצעים של אמא, טריטוריה אסורה שהנורא באיסורים לא מנע  ממני לפלוש לתוכו.  בכל הזדמנות חדרתי לאותה חלקה מסתורית, משוטטת בה כנתין זר בממלכה לא לו.  טיול בין סדינים מגוהצים, מדיפי ניחוח לבנדר וסדורים כחיילים למסדר המפקד, מסדר שמעולם לא התקיים.

עולם ומלואו הסתתר לו בין שבילי מצעים ממושמעים, כנועים ובוהקים בנקיונם: אוסף סבונים בריח חו"ל, צעיף שקוף רקום חוטי זהב, שימש אותי בריקודי לצלילי מנגינת "הנסיך איגור" לבורודין.  אני מרחפת בין החדרים והצעיף לי מצנח-מעט.

הנה כיסוי כתפיים מקטיפה ירוקה לשעת הברשת השיער, לבל ינשור על הבגד בדל תלתל תועה חלילה.

לי שימש הכיסוי אדרת לטקס רב פאר ביום הכתרתי למלכה.  הנה כאן מונח סט תואם של מסרק-מברשת מכסף ספונים בתוך קופסה מהודרת שהוענקו לי כשי על פועלי העלום.

את דמיוני הציתה במיוחד קופסת אבקה ורודה ומעליה כרית ענן שערות פוך רכות.  ריבוע נתון בתוך עגול קרטון לבן וציפוי זהב בשוליו.  האבק הורוד שהיתמר בכל פעם שנשלף המכסה מנדנו…הה…יום אחד אחלץ מתוכו  איזה ג'יני אסיר תודה שימלא  אחר משאלותי.

כרית הפודריה שימשה אותי לאין סוף: קישוט לשיער, עיטור לבגד, פרח שושן שנקטף במיוחד עבורי לאירוע חגיגי.

פוכית, שנותרה כחדשה כי מעולם לא שימשה למטרה לה נועדה.

אמא מעולם לא התאפרה או התפדרה, אך לי לא הרשתה להתקרב לתמרוקיה.  למה? כנראה כבר לא אדע, אך האיסור הילך עלי קסם ושעות הלבד אחר הצהריים הפכו את ימי מלאי עניין וחפים מכל אשם על כי מהלכת אני בטריטוריה לא לי.

בין מדפי הארון שתי מגירות: האחת נעולה ולימים הבנתי כי היה בה כסף, ה"סטיפה" שאמא חסכה ליום חסר, שאכן הגיע, ביום שאחת מעוזרות הבית שלנו, שהתחלפו תדיר, גנבה את הכסף.

במגירה השניה, בסדר מופתי כמו שאר הארון, היו מחברות ובהן הרצאות כתובות בכתב יד צפוף ומסודר.  הנושא: "עניינים ברומו של עולם", כך הגדירה אמא את ההרצאות שהגישה בערבי הנשים שלה.

המחברות בצד אחד ובצד השני צרור מכתבים מקופל במעטפות.  המעטפות היו מבוילות בולי חו"ל וחלקן בולי ישראל.  את כולם הכרתי, הודות לאוסף הבולים של אמא, דווקא אותו כן הראתה וסיפרה לי ארוכות על תוכנו ומקורותיו.  המכתבים היו כתובים בדרך כלל בעט נובע על גבי נייר דק כמעט שקוף ואת המכתבים, כמה שניסיתי לא יכולתי לקרוא כי היו כתובים בגרמנית.

הכרתי כמה אותיות באנגלית וגרמנית הבנתי.  כך הצלחתי לחבר מילים כמו liebe, angst, krieg, gelt (אהבה, פחד,מלחמה, כסף)  ריח הדיו והנייר טבועים עמוק בארסנל הריחות שלי עוד היום.

על המחברות היתה מונחת קופסה בגודל קופסת גפרורים עשויה כסף עם פיתוחים בסגנון בצלאל.  לקופסה היה מנעול זעיר והיא היתה כמובן  נעולה.  רעש רשרוש נייר עלה ממנה כשניסיתי לחקור מה בפנים, אך לא הצלחתי לפתוח.

הקופסה היתה לי  לחידה לא פתורה וככל שניסיתי להבין מה מסתתר בתוכה היה המנעול נתפס בעקשנות ולאחר כמה נסיונות סרק הנחתי לעניין.

לא יכולתי להיעזר באיש שכן היתה זו הממלכה הסודית של אמא ותוכן הקופסה נותר בעיני סוד נסתר והקופסה דלת נעולה.

 אני מנקה את מגירת שלד הארונית ליד המיטה של אמא, מפנה תוכנה לתוך שקית: תעודת זהות, פנקס קופ"ח, מחרוזת הפנינים המיתולוגית שלוותה את אמא מאז עלתה ארצה, ופרט לתקופת הקיבוץ ענדה אותה  כל ימיה.

תגיות ישות הולכת ונמוגה.

הנה מטפחת ובשוליה רקומה מונוגרמה עם ראשי תיבות שמה. L.H .  אני מחייכת ביני לביני, עד יום מותה לא ויתרה אמא על גינוני בית המלוכה הדמיוניים שלה.

"לא בושה ללבוש בגד עם טלאים, העיקר שיהיה נקי ומסודר”  כך אמא באחת המנטרות שנטעה בי השכם והערב

כן, סבי וסבתי אם יכלו היו ודאי מספרים על סוג טלאי,  נקי ומסודר שהיה צמוד לבגדיהם.

לפתע היד נתקלת בחפץ קשה המסרב לצאת.  הוצאתי את המגירה ממקומה, הפכתי תכולתה על מיטת הדווי והנה קופסת כסף קטנה נשרה על המיטה, דמעה מתגלגלת מלחי רווית בכי, כוויה סרבנית להרפות.  כן, הקופסה ההיא.  מנעולה היה שבור.

נפתח השער ונתגלה הסוד.

פתק דהוי צהוב שנים, כמעט מתפורר, קמוט ובלוי צורב אצבעות. ידי שקפאה כברזל מלובן עלי סדן.  הנייר כתוב גרמנית ותוכנו תפילה קצרה אל בורא עולם, תחינת העם לאלוהיו בשעתו הקשה:

אתה היושב במרומים

הטה אוזנך לשוועת הנותרים

לעולם לא תשאירנו עוד בעלטה יתומים,

שהרי אתה, אתה בחרתנו מכל העמים.

לא יודעת מי כתב שורות אלו, אמא או אבא ואולי משורר אלמוני, אך הנייר הולך עמי באשר אלך.  קרוב לוודאי אמסור אותו לבנותי או שגם הן תגלינה אותו מן הסתם עם פתיחת הדלתות הנעולות שלי בבוא השעה.