החיים השתנו ואני מבינה שאני צריכה למצוא חיים חדשים אבל אין לי קצה חוט איפה מוצאים אותם. כל הקבוצות שאני מוצאת עוסקות בשידוכים ואני בורחת מהן לפני שמישהו שיראה שבכלל נכנסתי. ואז אני מוצאת את הקבוצה.
גירושים. לא מילה שהיתה קיימת בלקסיקון שלי.
אני לא מכירה זוגות גרושים. כל החברים שלי בזוגיות, כל המשפחה שלי בזוגיות.
ופתאום, המילה הזו הפכה לכל עולמי. המציאות שלי השתנתה ויש לי ימים פנויים. אני צריכה למצוא מה לעשות בימים שבהם אני בלי הילדים ואני צריכה למצוא מה לעשות בימים שבהם אני עם הילדים.
הבדידות בבית שאבה אותי. הזכרונות הקיפו מכל עבר.
אני הולכת לחברה הזו ולחברה אחרת אבל מהר מאד מרגישה שזה לא מקומי יותר. כולם מחבקים אבל בסופו של דבר כל תא משפחתי עומד בפני עצמו ולי אין יותר תא כזה.
אני מבינה שאני צריכה למצוא חיים חדשים ואין לי קצה חוט איפה מוצאים אותם. הכל מלחיץ אותי בסבך החדש שנוצר, אני צריכה לבנות את הכל מהתחלה.
הוא היה החבר הכי טוב שלי, השותף העסקי שלי, בן הזוג, זה שהחזיק לי את היד כל לילה וזה שגידל איתי את הילדים. כשהלך הבנתי שכל הביצים שלי היו באותו סל.
צריכה להקים לי רשת חברתית חדשה, רשת תמיכה חזקה.
זה מתחיל בבודדים, בחברים שונים, מהעבר, מסביב, חברים של חברים. המון אנשים עמוקים ואיכותיים שמהווים נקודות מבט מעניינות, אבל חסר לי עוד משהו, משהו שקשור לעתיד ולא רק לניתוח העבר.
אני מתחילה לחפש בידידי פייסבוק קבוצות לאנשים במצבי, קבוצות שנפגשות ומוצאות דרך להיות ביחד בלבד.
כל הקבוצות שאני מוצאת עוסקות בשידוכים ואני בורחת מהן לפני שמישהו שיראה שבכלל נכנסתי.
ואז, חבר ותיק שתמיד נמצא שם בשבילי מספר לי על קבוצה כזו, שהיא בדיוק מה שאני מחפשת. הצילה לחבר שלו את החיים. עושה כל כך הרבה דברים כיפיים ביחד שגם הוא רצה להצטרף אבל הסטטוס המשפחתי שלו לא בדיוק התאים 🙂
החבר של החבר מספר לי שזו קבוצה שבודקת התאמה לפני שמזמינה להצטרף לשורותיה ושאגיע לאירוע הקרוב של מסיק זיתים. אני מסתכלת על עץ הזית הקורס מרוב פרי בחצר שלי, אבל הבחור מבטיח שישתלם לי.
ביום שבת אני אורזת את שלושת ילדי ואת כל האומץ שאני יכולה לגייס ומגיעה. אני לא מכירה אף אחד, כל השאר חברים טובים ומכירים היטב.
אני מחייכת חיוך גדול ובפנים בוכה. מתקשה לעכל שאני לבד עם חבורת זרים, מתקשה למצוא משהו נינוח או מוכר להיאחז בו. מרגישה אבודה ובודדה, ועם זאת מנסה לבחור להנות מהרגע. מתקשרת להורים להודיע שאגיע אליהם לאחר מכן, העיקר לא להיות לבד. הידיעה מרגיעה אותי ואני מתפנה לבדוק את השטח.
הילדים עולים לסיבוב שוב ושוב על טרקטור ואני מתחילה לצחוק עם זו שלידי. נוצר קליק. בקושי רב אני מצליחה להתרומם מספיק בשביל לגייס קצת אנרגיות והיא מיד מזהה אותן. זה מצחיק אותי. אנחנו מחליפות טלפונים ואני נוסעת להורים שלי וצוללת לתוך עצמי במקום בטוח.
שבוע לאחר מכן אני נוסעת איתה ועם חברות שלה למסיבת יום. מסתבר שאצל גרושים יש שעות מעניינות לדברים. אנחנו מגיעות כשהמקום כמעט ריק ולאט לאט הוא מתמלא עד דחיסות. אני מכירה עוד ועוד אנשים, יודעת שאין סיכוי עם הזכרון הקלוקל שלי שאצליח לזכור מי מהם. טיפוסים ססגוניים, שמחים, רוקדים, שותים, מאושרים, משוחררים. מתחבקים, מצטלמים, מצלמים, אווירה של הילולה.
אני רוקדת חסרת בטחון עם חבורת הבנות שלי, נאחזת בהן, משדרת לשאר לא להתקרב. לא מצליחה להשתחרר, יוצאת מדי פעם החוצה ומרגישה את הדמעות מאיימות לצאת.
המסיבה מסתיימת וחבורת הבנות שלי מתארגנת לשבת לאכול. אני לא מצליחה להכניס פירור ומחכה בסבלנות שהן תסיימנה.
השיחה מתחילה לקלוח, כל אחת עם הסיפור האישי שלה. אני לומדת שמאחורי השמחה והקלילות יש הרבה כאב. מישהי שואלת אותי את השאלה הנכונה ואני מתחילה לדמוע. מבעד לדמעות אני קולטת מישהי מהצד השני של השולחן עם דמעות משלה. אני שואלת אותה אם היא בוכה איתי והיא עונה לי בוחקת שכן.
בשבועות הקרובים היא ואני נהיה צמודות זו לזו, וכך אני מוצאת את המלווה המדהימה שלי למסע הזה.