הצרכים המיוחדים שלך, לא מתאימים לאג'נדה שלנו בבית הספר!

במשרד החינוך ילדים עם הפרעות אכילה הם "ילדים שקופים". יותר קל להם לראות כיסא גלגלים ולהבין, שהאדם בתוכו לא מסוגל ללכת מאשר לראות ילד בררן, שיושב מול צלחת ולהבין שפשוט אינו מסוגל לאכול.

 

Chiled2

 

 

הצרכים המיוחדים שלך, לא מתאימים לאג'נדה שלנו בבית הספר!

אצלנו מקדמים "בית ספר בריא".

כבר כמה שבועות אני יושבת על הפוסט הזה. מנסה להבהיר לעצמי עד כמה צריך להילחם? האם זה אי פעם הולך להיות קל יותר? האם אי פעם המלחמות האלה יגמרו?

הימים עוברים. הגדולה שלי כבר עברה את גיל 19. יש עליות ויש גם נפילות אבל המשקל יציב ואנחנו מתקדמים.

ובכל זאת,

נראה שההפרעה הזאת לא עוזבת את הבית כל כך מהר. כנראה שטוב לה אצלנו.

הוא בן 11 היום.

תמיד היה רזה, תמיד היה בררן באוכל.

זה משהו במערכת החושים שלו שלא התפתח היטב. כנראה משום שנולד בשבוע 36 עם גמישות יתר וקושי בוויסות חושי.

כבר כמה זמן שאני רואה, שהוא לא מתפתח טוב.  המשקל לא עולה, הוא יורד באחוזונים של גובה/משקל.

גם הגובה תקוע ולא עולה.

ושוב דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה – אני כבר מכירה את כולן.

אחרי ה"שלום" "שלום" ומה שלום… ואיך היא מרגישה, וכמה התקדמה ואיך היא מצליחה. חכמה.

עוברים אליו.

מדדים לא תקינים – BMI זוועה

משקל – נתקע מגיל 8

גובה – על הפנים, הוא הכי נמוך בכיתה ובהפרש ניכר.

ושוב תפריטים,  ויטמינים ועוד בדיקות. כמה בדיקות

מלחמה.

עם כל המלחמות אני מתמודדת. גם עם הקשות ביותר. ובכל זאת כשאני נתקלת באטימות ובטמטום של מערכת החינוך, כל פעם מחדש אני מופתעת. כל פעם מחדש אני המומה. אני אפילו לא מבינה למה.

למה כל כך קשה למערכת הזאת להתגמש קצת לילד שיש לו צרכים אחרים.

כן. בלדבר על קבלת השונה כולם מדהימים. מבטיחים, מכילים ומקבלים.

א-בל וזה אבל גדול.

את הצרכים של ילדים עם הפרעות אכילה לא מוכנים לקבל.

אולי כי, מה יותר פשוט, מלראות אוכל ולאכול אותו. זה משהו כל כך בסיסי ומובן מאליו.

זה פחות מוחשי מלראות כיסא גלגלים ולהבין, שהאדם שיושב בתוכו לא יכול ללכת גם אם היה רוצה.

ילדים עם הפרעת אכילה הם "ילדים שקופים", לא מובנים. ילד עם הפרעת אכילה בררנית, לא יכול לשבת מול צלחת ופשוט לאכול. אפילו אם הוא מאוד רוצה, הוא פשוט לא מסוגל.

אז על מה כל המהומה?

כי בתפריט שקיבלנו בארוחת עשר  של ביה"ס וגם אחה"צ הילד צריך ומוכן לנסות לאכול חטיף.

כן, כן. חטיף – במבה, צי'טוס, פופקורן. אלו שלושה דברים שהילד מוכן וצריך לאכול.

אז נכון שילד רגיל יתלהב בטירוף,  יהנה ואפילו יצליח לאכול שקית במבה בשנייה אחת,

אבל לילד שלי להצליח לאכול שקית במבה זה הישג. גדול. וזה שהוא מוכן לאכול ונלחם להצליח לאכול את התפריט שנתנו לו זה מדהים בעיני. והוא כל כך רוצה לגדול, לגבוה, להתחזק.

אז למה? למה? למה?

למה אני צריכה להתחנן שיסכימו להכניס שקית של חטיף לבית הספר?

למה הם לא מצליחים להשכיל ולהבין שהמשבצת של "אוכל בריא", שאולי מתאימה לכל הילדים האחרים, לא מתאימה לבן שלי?

שהוא כן זקוק לקלוריות הריקות האלו, שהוא כן זקוק למגוון של טעמים אחרים, שהוא לא מסוגל לאכול כריך ומלפפון ופרי כמו כולם.

וזה לא משנה להם, שיש לי מכתב מאחת מהדיאטניות התותחיות ביותר בארץ המתמחה בהפרעות אכילה לילדים ולנוער.

וזה לא מעניין אותם שיש לי אישור מרופא המשפחה.

וזה לא מפריע להם בכלל שהוא כבר שנה לא אוכל כלום בבית הספר

וזה לא אכפת להם בכלל שהוא לא מתפתח והוא הכי רזה והכי נמוך וחלש בכיתה.

הם מקדמים את "הבריא" וה"נכון"

והם לא מבינים שה"בריא" שלהם, בכלל לא בריא לבן שלי.

ואני רק נלחמת ושואלת האם אתם באמת חושבים שיש "בריא" אחד אוניברסלי לכולם?

למה קל לכם לקבל שילד אלרגי לחלב לא יכול לאכול מוצרי חלב, אבל קשה לכם לקבל, שילד שצריך קלוריות והרבה, צריך לאכול חטיפים או  שוקולד ואפילו גלידות

למה אתם מוכנים להגמיש את הכללים לגבי חריגים "מקובלים" ולא מוכנים להבין שיש גם חריגים מסוג אחר?

מה כל כך מסובך להבין שאין בריא אחד אוניברסלי.

ולמה בשם ה"בריא" אתם לא מוכנים להסביר בביה"ס שלכל אחד יש צרכים אחרים.

שאנחנו צריכים להכיל, להבין ולקבל את כולם

על כל הצרכים המוזרים, הלא מובנים והלא הגיוניים שלהם.

כי בעצם,

לכל אחד יש את ה "בריא" שלו.

 

 

credit to:shutterstock/Suzanne Tucker

[youtube YR5ApYxkU-U nolink]