יאללה, מלחמה.
ראיתי הבוקר תמונה של ילדות שעומדות דום בממ"ד כי היתה אזעקה והן חשבו שזו צפירה. פחות או יותר כל האתוס הציוני מגולם בתמונה הזו, אבל למרות שאני חושב שת'כלס זה אתוס די מחורבן שהורס אותנו בשיטתיות (אפילו שפעם הוא כנראה היה חשוב ומרכזי ואיפשר לנו להקים מדינה), אני בעיקר חושב על ילדיי שלי, שישנו הלילה בשקט. כאבא, הלב שלי יוצא אל הילדות והילדים בדרום ואל הילדות והילדים בעזה.
לא שכחתי כמה אש אני יכול לחטוף כאן כשאני מעז לכתוב משהו שהוא לגמרי לא בקונצנזוס בזמן שהתותחים יורים. כולנו היינו בשיעור הזה בצוק איתן וזה היה שיעור קשה ובעיקר מדכא. אבל האמנם אפשר לשתוק? אני לא משלה את עצמי לרגע שאם אשמיע את קולי זה ישפיע על משהו. זה לא. אבל זה ישפיע עלי. לפחות אמשיך לדעת שיש לי קול. בימינו זה לא כל כך מובן מאליו.
הלב יוצא אל הילדות והילדים בדרום וגם בעזה (NurPhoto/Corbis via Getty Images)
לא בא לי לריב באינטרנט. אין לי כוח לזה. הרבה יותר נחמד זה הסטטוס קוו החברי שיש לי עם הרבה מחברותיי וחבריי כאן. אבל אז אני קורא משהו שחבר שלי ממקסיקו כתב הבוקר. זה חבר מגיל 15. למדנו יחד, שני הנערים היהודים היחידים בבית ספר שכולו גויות וגויים רחמנא לצלן. אני אוהב אותו מאד אבל הוא מטריף את דעתי. הבוקר הוא התקומם על כך שבאחד העיתונים כתבו על גבר מהדרום שנהרג מירי הטילים בשעה שצריך היה לכתוב שהוא נרצח. אז כן, אני מבין איך השפה היא כלי פוליטי ומבין את ההבדל בין מילה כזו למילה אחרת, אבל אין לי מיליגרם אחד של סבלנות לרדוקציה הסמנטית שכל כך אוהבים לעשות כאן למצב כאילו שכל בעיותינו ייפתרו אם רק נקבל כמה שיעורים בעברית צחה. בסופו של דבר כתבתי לחבר שלי שאני מקווה שהוא לפחות יהיה מספיק הוגן כדי להסכים על כך שאם אותו גבר נרצח הרי שגם האישה בהריון שנהרגה אתמול בעזה באחת מהפצצות צה"ל נרצחה. סמנטיקה זה סבבה בתנאי ששני הצדדים כפופים לה באותה מידה.
זה כל כך הטריף אותי עד שמצאתי את עצמי עונה לחבר שלי בזעם ומשתמש בטיעון בלתי נסבל מבחינתי והוא שזה כל כך קל לשבת בנכר ולרחוץ בנקיון כפנו. עד עכשיו אני לא מאמין שזה מה שכתבתי לו אבל זה מה שכתבתי לו. אחר כך הוספתי שבגלל שאנחנו חברים וחשוב לי להיות איתו בקשר אני לא חוסם אותו אבל אני כן מוריד אותו מהפיד כי לא בא לי לקרוא את דברי הבלע שלו (כנראה נסחפתי קצת עם "דברי הבלע"). כל ה"דיאלוג" החברי הזה בפני עצמו הוא קטע לגמרי מופרך בעיניי.
הדרום תחת מתקפה, אבל לא של פיראטים (שאטרסטוק / Roman Yanushevsky)
החבר שלי כתב שהפגיעה בנו (כלומר ירי הטילים) נעשית על ידי חבורת פיראטים. כתבתי לו שזה לא יאמן איזו מידה של הסרת אחריות זו לקרוא לשני מליון בני אדם שחיים בגטו (תכף אחזור לעניין הגטו) בתנאים לא אנושיים "פיראטים" ועוד להתפלא על כך שהם מנסים לפגוע בנו. אז אדיוט אחד, שאין לי מושג מי הוא, אבל כנראה שהוא חבר פייסבוק של החבר שלי, ענה לי בהתלהמות ובפאתוס, כמובן לא לפני שהבהיר לי שאני מדבר כל כך הרבה שטויות. התחממתי עד בלי די. כתבתי לו תשובה כל כך בוטה ומתלהמת שיש לי הרגשה שאם הייתי מפרסם אותה הייתי מקבל מיד הצעה לעבוד במערך הסייבר של שמש העמים שלנו. אחרי שכתבתי קראתי את מה שכתבתי ואני שמח שהיה לי מספיק כוח להחליט למחוק את ההודעה ולא לפרסם אותה. נותרתי עם עצב גדול על השנאה והכעס וההיעדר המוחלט של הקשבה שמצבנו מוביל את כולנו אליהם. הרי מה זו המשטמה שחשתי כלפי המגיב הפלוץ? זו לא העובדה שהוא אמר שאני מדבר שטויות. אמרו לי בחיים דברים גרועים ובוטים אינספור מונים מהאמירה הבנאלית הזו. זה חוסר האונים שלי מול מה שנתפס בעיניי כאפלה מוחלטת ומול ההתעקשות של אלה שחושבים אחרת ממני לראות רק אותנו כקורבנות ורק אותנו כמסכנים ורק אותנו כנרדפים ורק אותנו כשה תמים המובל אל הטבח ורק אותנו כאלה שהם הכי בסדר בעולם וכל העולם הכי לא בסדר איתם.
גדעון לוי אצל רינה מצליח: "גטו עזה" (צילום מסך)
ובענין הגטו. גדעון לוי אמר "גטו עזה" והשמים כמעט ונפלו. השם ישמור ויציל. רינה מצליח, הקרנפית הפלוצית, קראה לו לחזור בו. אוזניים תצילנה. אני לא מת על גדעון לוי, אני לא מחסידיו וגם לא אומר אמן על כל מילה שהוא כותב. אבל כמה חלשים אנחנו עד שהשימוש במילה גטו מוציא מאתנו את קיתונות הפטריוטיזם הבלתי נדלה הזה ואת הצורך להגן בחורמה על הזהות הקולקטיבית שלנו? אוי אוי אוי… גדעון לוי אמר גטו עזה. זה ממש פויה, לא? המניאק הזה… הוא לא סתם אמר את זה אלא ימים ספורים אחרי יום השואה וכולנו הרי יודעים שליהודים יש זכות בלעדית על כל מה שקשור לגטו. כי שני מליון בני אדם שחיים בהסגר, בתנאים תת אנושיים, בחוסר תקווה מוחלט, כשהחיים שלהם לא שווים יריקה זה לא גטו. רק לא גטו. אסור להשוות.
שורה תחתונה – יש לחימה. יש הרוגים. יהיו עוד. משני הצדדים. בינתיים, חלקנו ימשיך ללעוג לתושבי הדרום המותקפים כי הם הצביעו ביבי, הימין ימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, שזה למנף את הטראומות שילוו את הילדים מהממ"ד למשך כל חייהם, לצורך חיזוק ושדרוג והעצמת והנצחת הפחד ותחושת הנרדפות ובו-זמנית להאשים את השמאל בכל מה שרק אפשר להעלות על הדעת, האופוזיציה תמשיך לא להיות קיימת, צה"ל ימשיך לנצח, יום הזכרון ויום העצמאות ירתמו ביתר שאת להצדקת הצד שלנו תוך פמפום הדמוניזציה של הצד שמנגד ורובנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעות ויודעים לעשות הכי טוב – לריב באינטרנט. לפחות בזמן הצפירה הבאה נהיה כולנו הו כה מאוחדות ומאוחדים.