מאז שאני מכירה את עצמי לא הייתי בן אדם שמח במיוחד.
למרות שאף פעם לא נתתי לזה להשפיע עלי ממש. השתדלתי לפחות.
התקדמתי לעבר החיים …
סביב הדכאון בניתי לעצמי חיים. סיימתי לימודי קולנוע, הפכתי לעצמאית, הקמתי משפחה עם בת זוג ו-3 ילדים.
והדכאון הזה תמיד ברקע.
לא, אני לא מסתגרת בחדר בחושך יום ולילה ובוכה מתחת לשמיכה. איך אבא שלי אומר לי: אין לך את הפריווילגיה הזו.
וכמה שהוא צודק.
זה מסוג הדכאון שמזכיר פיברו. לא רואים עלי…אבל כל הזמן נמצא שם. הנשמה כואבת, מחפשת מזור מיוסרת . מועקה מתפשטת כמו גלי חום באיזור הסרעפת.
והדופק עולה. ככה זה. רכבת הרים. תהפוכות נפש כאלה.
כמה קשה לקום בבוקר להתנער מהכבדות הזו של חוסר חשק וענין ולעטות על עצמי בכוח חיוך לשדר לכולם עסקים כרגיל.
הנה עוד יום הגיע, עוד פעם להכין כריכים לילדים. חושבת קצת איך לחדש להם ולגוון , עוד פעם מקלחת ששוטפת אותך אבל לא את הדכאון.
והנה שוב בודקת מיילים, חוזרת ללקוחות ועורכת עוד סרט. נהנית לראות שיש אנשים שאשכרה חווים את החיים באמת. ממש חיה דרך הסרטים שאני עורכת…
מקנאה באלו שמסוגלים להינות מהדברים הקטנים שיש ליקום להציע . ואני מצליחה להינות רק כשאני שוברת שיגרה עם איזו פעילות אקסטרים. צלילה…מצנח רחיפה….רכבת הרים מפחידה….
אז אני מתחילה להרגיש חיה.
ומה בשאר הזמן?
מתאמצת להשאיר את הראש מעל המים.
מנסה להבין שזה דרכו של עולם. הרוב חי חיי שיגרה ומדי פעם דואג לשוברי שיגרה. אולי חוג ציור? אולי לחזור לצלם? אולי להצטרף לקבוצת תמיכה? או קבוצת נטוורקינג? ללכת להרצאות על משמעות החיים?
והמועקה הזו מתישה נורא. אז לוקחת קלונקס כדי לאלחש את התחושה…
לפני שנתיים וחצי, חשבתי לתומי שאם אני אביא לעולם ילד משלי הוא בטוח ימלא אותי והדכאון הזה יתמסמס לו…חשבתי שזה מה שהיה צריך להשלים לי את הפאזל…
ואני מתה עליו והוא האור שלי. בלונדיני כמוני, עיניים כחולות. אבל מסכן… איזה וואחד תפקיד הלבשתי עליו…. והוא קשור נורא לאיריס בת זוגי.
הוא מרגיש אצלה את השלווה, הבטחון והרוגע. ומרגיש את החוסר שקט שלי . את התנודות והחוסר יציבות. קראתי לו מרום. הוא השמים שלי….
אם שם לא מצאתי את המזור חשבתי לעצמי שכנראה הפתרון נמצא במשקל שלי. ויצאתי לדרך רוויה בדיקות וועדות לקראת ניתוח שרוול.
הנה, זה זה…. בטוח! הפעם השלכתי את הדכאון על המשקל שלי.
אני אוריד במשקל. ושוב ארגיש טוב עם עצמי. אוהב את עצמי ואתחבר שוב לאני שבי. וכשאגיע למשקל היעד אעיף את הכדורים לכל רוחות. ממש מהפך.
חדשיים אחרי שאימי נפטרה קיבלתי אור ירוק ועברתי את הניתוח המבוקש..
ביום הניתוח…..יש את זה ביותר גדול???
ירדתי יפה. 30 קילו. אז כן, יותר קל לי עם עצמי אין ספק. ויש לי עוד קצת להוריד. השארית המעצבנת הזו שקשה להשיל…
ואיזה פלא…. הדכאון הזה לא עזב אותי…. הוא כמו הצל שלי.
לצערי אפשר לומר שהוא מגדיר אותי…
הכי גרוע שאני לא יודעת מה אני רוצה. פאקינג בת 42. מה המטרות שלי? מה הייעוד שלי? זהו? זה החיים?ילדים ועבודה ?
אז לפעמים יוצאים לטיול, אילת, או ים המלח…או סרט או מסעדה. או מתכננים אירוע חתונה לי ולבת זוגי.
שוב חשבתי לעצמי, הנה משהו להתעסק בו. זה יתן לי ביטחון בזוגיות. נצהיר את אהבתנו ונבטיח הבטחות אחת לשניה.
ולפני שנה אכן נשבענו אמונים, היה יפה ומרגש. והגשמתי עוד חלום בדרך.
אבל למחרת החיים חזרו למסלולם ושוב קמים לשיגרה השוחקת.
אז אני מטופלת תרופתית ונמצאת בטיפול CBT אצל מטפל מקסים במיוחד. ועדיין זה לא מספיק לי.
לעזעזל, מה הנשמה שלי רוצה ממני? למה אין לי שקט?
אז הולכת גם לדיקור סיני ושיאצו. להזיק זה בטוח לא…וגם קצת אימונים בחדר כושר…בשביל להמריץ את הדם. חוץ מזה שאומרים שזה מעלה את מפלס מצב הרוח.
שבוע הבא אנסה להתחיל ללכת למפגשי מיינדפולנס. אני פייטרית ולא מוותרת. אני אצא מזה . כך או אחרת.
יודעת שאסור לאבד תקווה. הכי חשוב להעסיק את עצמי כל הזמן. אם בעבודה ואם בענייני בית וילדים.
ולהמשיך קדימה בכל הכוח. ולא לוותר לעצמי.
