הצוק האיתן שלי.. – שנה אחרי…

יש את הרגעים קטנים בשנה האחרונה כשאני רואה אותך ונזכרת בלב המתכווץ של אותם ימים ואני נושמת אותך ובוכה ,כל כך בוכה את 67 האמהות האחרות שכבר לא יכולות

תמונה שצולמה בעזה תוך כדי לחימה עי נועם
תמונה שצולמה בעזה תוך כדי לחימה עי נועם

ואיפה הייתי לפני שנה? ומה חשבתי לפני שנה? ואיזה רגע היה הכי גרוע לפני שנה באותם ימים? ואיך עברתי את הימים האלה לפני שנה – זה מה שכולם שואלים אותי. אין לי ממש תשובה. כבר יותר משבוע אני מסתובבת עם מערבולת בבטן.
בדיוק לפני שנה…

שני בנים קרביים, אחד מקבל תפקיד בצפון, השני תוך כדי קורס, וכאילו תוך כמה ימים נכנסנו לתוך מציאות של שמירות בעוטף עזה , פצמרים, מובילי טנקים לדרום,והופ – בשיחה של שניה וחצי במוצ"ש – הוא מודיע שהוא לא יהיה זמין כמה ימים… תשמור על החיילים שלך, תשמור על עצמך, תעשו את העבודה דבר איתי כשתוכל… אוהבת אותך…
וזהו.

נכנס הנסיך שלי לעזה. (מתוך הבלוג שלי לפני שנה – הילד שלי נלחם עכשיו)

ללא מילים.

אי אפשר לתאר את התחושה של חוסר השליטה. שזה ב-כ-ל-ל לא בידיים שלי, בשום צורה ואופן.. חוסר אונים, וואו, איזה חוסר אונים. כל שניה, כל חלקיק שניה, הרגשתי פיזית ממש את התחושה שהנשימה לא רק שהיא מתקצרת, אלא שפשוט נושמים כל כך קצת כל פעם. כמו חבל שכרוך מסביב ללב ולוחץ ולא נותן לריאות להכניס אויר והמחשבה שכל שניה, זו יכולה להיות השניה האחרונה שנושמים איכשהו לפני הדפיקה בדלת…

צוק איתן סמס 2

באותו יום ראשון אחרי שהתחילה הלחימה, היום של סג'עיה, היה עבורי הכי קשה. כל השמועות עשו את שלהן – וכשנשמעה דפיקה אצלי בדלת בשעה שתיים בצהריים הייתי אחרי דלי של דמעות. כל הרחוב היה בדממה. רצתי לקומה העליונה להציץ מי זה. לא ראיתי כלום ואני צועקת – ממממממממממממממי זה? אף אחד לא עונה,  אין לתאר את האימה.

צרחתי שוב – מיייייייי זה? ואז שמעתי קול צעיר ושקט עונה – אני.. הבאתי צ'ופרים לחיילים. פתחתי את הדלת בתנופה, חיוורת – קיר. מולי ניצב נער מקסים שהביא לי חבילות שאספנו לחיילים . באותו רגע הבנתי שאני חייבת לנסיך שלי, שנלחם ובטוח שאנחנו מתפקדים, להילחם בסיוט הזה שמנהל אותי.

עשיתי לעצמי דמיון מודרך – רואה אותו מול עיניי בחתונה שלו. עם סנדלים ומכנסיים כחולים. (כן, נסיך, גם שנה אחריי – זו לא טעות. סנדלים בחתונה שלך זה סבבה) התעוררתי בלילות ואמרתי לעצמי בקול "הוא בריא, הוא חי". התפללתי וביקשתי באלפי צורות שונות. (מתוך הבלוג שלי – מחכה מחכה מחכה). דיברתי עם כל מי שיש לה ילד שנלחם – ארגנתי מפגש תמיכה ביישוב שלנו, הייתי עסוקה בטלפונים, בארגונים, בחבילות, בנסיעות. ידעתי שאלה שנלחמים בעוטף ובפנים רק רוצים לדעת שאנחנו בעורף שפויים. הבנתי שגם כשהם נמצאים במנוחה – יש מטלות ומשימות לעשות, ושהוא ידאג לחיילים שלו לפני שהוא יתקשר אלי.

וככה צריך להיות.

צוק איתן סמס 3

שכנעתי עצמי שכל שניה שעוברת ולא שומעים ממנו כלום – זו בשורה טובה. אחרי שבוע של ימים ,לילות ושניות שלא שמענו וגם לא ידענו איפה הוא ( מתוך בלוג שלי הבן שלי נלחם עכשיו ). הוא התקשר – היה נשמע מותש אבל נחוש, שיחה קצרה, סיפר שעמד על הרגליים בכל אותם ימים לילות דקות ושניות ושיש לו בצקות נוראיות. מי בכלל עומד ככ הרבה זמן פיזית רצוף? שבועות, ימים שעות ודקות לפקד בתוך כלי פלדה . איזה חוסן, איזו עוצמה פנימית. כ ב ו ד.

פעם שניה כשהתקשר היה ברור שמשהו ממש קשה קרה. מחבלים, פצועים, הרוגים – מילים שהיום נשמעות רחוקות ורק לפני שנה קרובות מידי.התקלויות, צלפים, פינוי , גבורה, עושים את מה שצריך. בפעם שלישית הוא התקשר רק אחרי שיצא בין האחרונים משם. רק אז סיפר שגם הם היו בסג'עיה באותו יום נורא ורק אז סיפר על הצלף שירה ישירות אליו. רק אחרי זמן סיפר על כל הניסים שקרו לו במהלך הלחימה. רק אחרי זמן סיפר על האתגרים בתוך גוש הפלדה. זהו שיר של אחרי מלחמה.

יש את הרגעים קטנים בשנה האחרונה כשאני רואה אותך ונזכרת בלב המתכווץ של אותם ימים ואני נושמת אותך ובוכה ,

כל כך בוכה, את 67 האמהות האחרות שכבר לא יכולות.

ואין עוד מילים.

חוץ מתודה ליושב במרומים

שחזרת בשלום

נסיך שלי.

צוק איתן סמס 1

רינה שרון - אמא צבאית
אמא ל- 2 חיילים קרביים, השלישי בדרך,ו-2 נסיכות , עובדת במשרה מלאה ,פעילה חברתית למען חיילים, מתנדבת, כותבת, מאמנת.. יוצרת, אופטימית, אוהבת אנשים ורגעים.. וקמה כל יום באושר לאתגרים שהחיים מזמנים...