הצהרתי, התחייבתי, ו… זה לא קרה

עברו יותר מארבעה חודשים מאז שהצהרתי פה, בבלוג, שאכתוב פוסט כל יום.

זה לא קרה.

מה שכן קרה, זה ששוב התברר לי, שהיכולת להתמיד היא לא חלק מהיכולות הבולטות שלי.

בסדר. האם חשוב לי להיות מתמידה? האם זה כישלון אישיותי שאני לא מהמתמידים? לא יודעת. אולי לא.

בכל מקרה, אני משתתפת עכשיו בקורס "שיווק וויזואלי ברשתות החברתיות" קורס של "מעוף" (משרד הכלכלה והתעשייה/הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים). את רשימת הקורסים שלהם אפשר למצוא כאן. מומלץ. לא רק הקורס הזה, יש להם קורסים מעניינים ורציניים. ולא פחות חשוב, משרד הכלכלה והתעשייה מסבסד את שכר הלימוד, כך שהקורסים הם בהישג יד. מי אמר שהמדינה שלנו לא דואגת לאזרחים?

אז שיעורי הבית שלי לפגישה הבאה: להעלות פוסט לרשת חברתית שמביא משהו מעצמי ו/או נותן ערך לקורא, וגם מתקשר לעסק שלי. בינתיים אני מעלה פה פוסט,  שעונה על חלק מהאיפיונים, רק לא על הדבר המרכזי: זה לא מתקשר בשום צורה לעסק שלי. אין מה לעשות כל אחד והמגבלות שלו. אני אומרת לעצמי שבהדרגה אגיע גם לשם (אולי כן, מי יודע?).

המשימה (שיעורי הבית), דורכת לי על כמה יבלות בו זמנית. ראשית, הפרטיות. שונאת ללכת במקום שבו בכל רגע נתון יתכן שאפגוש מישהו שמכיר אותי. אוהבת ללכת במקום שבו אני לא צריכה להקדיש אפילו דקה לשאלה איך אני נראית, מה יחשבו, ומה יגידו, מקום שאיש אינו מכיר אותי או לפחות אני בטוחה שאין שום סיכוי שמישהו מכיר אותי. זקוקה לאנונימיות כדי להרגיש חופש.

שנית, למה לי לחשוף את עצמי? למה לי להזמין א/נשים לומר מה דעתם על דבר זה או אחר שעשיתי / אמרתי / צילמתי? ובכלל מי רוצה ללכת כל היום צמוד למצלמה (של הנייד) ולחשוב מהבוקר עד הערב מה אפשר לצלם ומה אפשר להפוך לפוסט?

מי רוצה? כנראה שאני, הנה זה מה שאני עושה הבוקר.

הבוקר מתחיל עם מדיטצית בוקר. במקרה שלי המדיטציה כוללת מישהי (לא חשוב מי) שרועה על הספה, קומקום מי הלימון של הבוקר לפניה, והיא בוהה בנוף: הסלון והגינה הרחוקה.

מבט ממדיטצית הבוקר

בהדרגה חברות וחברים, בהדרגה. זה המסר שלי להיום.

מחר? נראה מה יהיה מחר.

הזקנה שלכם
טוב, האמת היא שאני לא באמת יודעת איך זה להיות זקנה, למרות שאני זקנה. נראה די בטוח שאהיה זקנה גם עוד 20 שנה (כמו אימא שלי, שתהיה בריאה) ומה הקשר בין זה לזה? מסתבר שלהיות זקנה זה דינמי כמו להיות לא זקנה.