הצבי האדום

מי שאשם בכל הבעיות זו ההפרטה… פרק שביעי בקמפיין השכן המעצבן

בחורה עם מחשב נייד

פרקים קודמים:

פרק 1 שכנות רעה

פרק 2 הקמפיין

פרק 3 פגישה עם אריה

פרק 4 אבק של כוכבים

פרק 5 הגרוטאה

פרק 6 היכל הבירוקרטיה

בפרקים הקודמים גוללתי בפניכם את המערכה מול השכן שלי, את הפרובוקציות שלו במשך  חמש שנים, את היציאה שלי מארון-הקורבן, תכנון "קמפיין מאבק בטרור וזכות השיבה", רגעי התהילה שלי בערוץ 2 ומפגש פסגה עם קובע המדיניות: מהנדס העירייה (ע"ע "הקמפיין" המסביר את התוכנית כולה). בפרק זה הלכתי אצל מבצעי המדיניות – דואר ישראל. קריאה מהנה.

מאיר ובת שבע

התחקיר שלי העלה שיש אחראי על כל הדוורים ברעננה. מאיר שמו. מאיר, חשבתי לתומי, יהיה איש מפתח בקמפיין שלי. הוא הרי אחראי על הדוורים. אביא לו את כל הדואר הזה של השכן, אסביר והוא יעזור לי. מאיר היה נחמד ומתחשב בטלפון. הוא אפילו אמר שהוא זוכר אותי ממפגש כלשהו מלפני 15 שנה ושאני אישה נחמדה. אמרתי שלדעתי אני עדיין נחמדה, אבל בעניין זה אולי –  קצת פחות, כי אני בעיצומו של מאבק. הוא הסכים לקבל אותי בלשכתו בסניף הדואר המרכזי ברעננה.

אף פעם לא עליתי לקומה השנייה בסניף הראשי של הדואר שברחוב אופסטרלנד. זה שונה מאוד מהתור המיוזע והאקשיין התזזיתי שבקומת הקרקע, שבה משרתים את הציבור הרחב. בקומה השנייה, אין ציבור, אבל יש עשרות תאים לדואר, שקים וכוכים לעובדים. מאחר שההופעה שלי יצרה גלים, הוזמנה לפגישה, גם בת שבע, המנהלת של דואר רעננה.

ההפרטה אשמה

בקומה השנייה של דואר רעננה נולד סקופ:  מתברר שהדואר שמגיע לכולנו הוא תערובת של מעטפות, חבילות וגלויות בהם מטפל דואר ישראל ומעטפות גלויות וחבילות של של מתחרים וחאפרים אחרים. דואר ישראל, למי שלא יודע, הופרט! קמו לו מתחרים ש"גנבו" לו לקוחות. כך, למשל, את חשבונות בזק שלנו מביאה לנו לתיבות חברה פרטית ולא דואר ישראל. יש יתרונות לתחרות הזו – הסניפים של דואר ישראל עברו מתיחת פנים: שפע של שרותים חדשים. מיתוג רענן ומאוד אדום של הרשת. הצבי  המוכר, נעשה הרבה יותר מסוגנן ועדכני. פתאום יש שרות של משלוחי דואר של 24 שעות בשקלים בודדים. לא רע בכלל.

מצד שני, אין אחראי אחד על הדואר שלנו. אין כתובת אחת. נוצר מצב שכשיש בעייה, כמו במקרה שלי, אין מישהו אחד שייקח עליה את האחריות.

הצבי ישראל

בעיניי, הדואר היה תמיד מוסד של המדינה. זה נראה לי נכון וחשוב, שהצבי הגאה שמזנק קדימה שאותו אני זוכרת עוד מהילדות – יהיה של כולנו. של מדינת ישראל.

הצבי הותיק של דואר ישראל - לפני השדרוג

בסניף הדואר המרכזי של רעננה, הבנתי עד כמה זה לא כך היום. מאיר ובת שבע הסבירו לי שהם אינם אחראיים בלעדיים על הטיפול בבעייה שלי. הם הראו לי שמתוך 12 מעטפות של השכן שהבאתי –  רק שתיים היו באחריותו של דואר ישראל וכל השאר שולשלו לתיבת הדואר שלי על ידי שליחי  חברת "מסר".

חברת מסר כבר צברה די הרבה בעיות של שרות, כפי שראיתי כשחיפשתי אותם בגוגל. אני מאחלת להם להשתפר. יש לי תמיד אמפתיה לאנדרדוג בסיפור דוד וגוליית. פה יש לנו תחרות בין מותג שהיה בלעדי ומוכר מאז קום המדינה ולוגו שנצרב בתודעה – לבין המתחרים הקטנים שאנחנו בכלל לא מודעים לקיומם.

המסר של מסר

למי שמתעניין – מזהים את ההבדל בין נותני שרותי הדואר השונים, על פי הבול. אם יש בול דואר – זה של דואר ישראל. אם יש חותמת שכתוב בה pp ועוד משהו גם זה דואר שבאחריות דואר ישראל. אבל אם במקום אלה יש מלבן שבמרכזו כתוב "מסר" – זה מתחרה של הדואר האדום. דואר ישראל לא לוקח שום אחריות על הגעת דבר דואר זה אלינו לתיבה. אם זה נעלם בדרך או נוחת בתיבה של שכן זה או אחר – תחפשו את החברות המתחרות. דואר ישראל לא אחראי לזה.

מעבר לכל זה, מאיר ובת שבע הביעו הבנה ואמפתיה למצבי והסכימו שהכפילות הזו שנוצרה בכתובות אמנם מבלבלת. עוד הוסיפו שאין ספק ששינוי הכתובות יקל על הדוורים.

מצאו את ההבדלים:

1. הבית של השכן

2. הבית שלי

ביום חמישי

פריצת דרך: צילום ששווה אלף מילים

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.