הפתק

קיראו מה חשבתי על ספרה הראשון של זואי פולביג, "הפתק"

קיבלתי לפני כמה ימים את הספר הזה לסקירה. כבר מההתחלה הוא סיקרן אותי, ובאמת סיימתי לקרוא אותו מהר.
hapetek_master
 
מבוסס על סיפור חייה של הכותבת עצמה, מדובר בספר קריא עם עלילה מרתקת, וגם האמת שהסיפור הזכיר לי קצת את החיים עצמם.

על מה הספר?

מיה היא עורכת עסוקה באחת מחברות האופנה השוות והנחשבות בלונדון. היא נוסעת כל בוקר לעבודה שלה ברכבת (כמוני!) מאחר שהיא גרה בפרברים (קצת כמוני!).
יום יום אותה נסיעה, אבל יום אחד משהו אחר קורה. היא ממקדת את מבטה ופתאום רואה בקרון הסמוך את גבר החלומות שלה. היא מנסה למשוך את תשומת הלב שלו בכל מיני דרכים, אבל נראה ששום דבר לא ממש עובד ואותה נסיעה עם אותו נוסע מסתורי ממשיכה לקרות מידי יום ביומו מבלי ששום דבר חדש, מרגש או מפתיע קורה. עד שיום אחד היא מחליטה לקחת יוזמה ולתת לו פתק. וואו. כל הכבוד לה. והאמת? גם אני עשיתי את זה, פעם לפני מיליון שנה. וגם אני קיבלתי תשובה שלילית מאותו גבר, רק שאצלה העניינים המשיכו להתפתל לעלילה הזו יש המשך, כמו בסרטים, או בספרים. בקיצור, אני לא אספר לכם איך זה ממשיך. פשוט תקראו את הספר הזה.

איך זה מתחיל?

מָיה עשתה זאת. היא מסרה שלושה משפטים וסיום ידידותי, ומעכשיו זה כבר לא בשליטתה. היא מתקשה ללכת בקרון הרכבת שמתלכסן כמדומה כלפי מעלה כי רגליה רועדות, פיה יבש, והנחת רגל אחת לפני האחרת דורשת מאמץ וריכוז, שליבה הפועם במהירות מתקשה לעמוד בהם ברגע זה.
רגליה של מיה קורסות תחתיה, והיא מתמוטטת על המושב מהצד האחר של הדלת הפנימית המטונפת. ומוטב כך, כי היא רוצה להישאר עם אחרוני המשתרכים מאחור מבין אנשי הרכבת מרושלי הלבוש, היורדים ממנה באי־רצון; להיעשות סמויה מעיניהם של כל הנוסעים האחרים שזה עתה הביכה את עצמה בנוכחותם. וכיוון שכך, מיה משתדלת להצניע את עצמה בין כל האנשים המנומנמים הללו; האנשים שלא סובלים את העבודה שלהם; האנשים שמאבדים את עצמם בתוך חייו של מישהו אחר, שהופכים בקדחתנות את דפי הספרים כדי לגלות אם הבחורה השיגה את הבחור, אם ההרפתקן הצליח לחזור ללונדון, או אם הכופר הועלה על המוקד.
איש הרכבת לא שייך למשתרכים מאחור. בכל יום רואה אותו מיה קם ממקומו בהחלטיות באותה נקודה על המסילה, באמצע הדרך בין אצטדיון הכדורגל ובין המנהרה, בעוד הרכבת זוחלת לעבר יום חדש ותחנה סופית חדשה. רגליים שריריות, זרועות חזקות. הוא מעמיס על גבו תרמיל אפור עם רצועות עור חומות דקות, עומד בפתח הקרון, וברגע שהרכבת נעצרת והאורות הכתומים מצלצלים, הוא יורד בצעדים מהירים ותכליתיים. בדרך כלל מיה הולכת במרחק בטוח מאחורי איש הרכבת, ניצוצות זעירים ניתזים מעקביה, לאורך הרציף ומבעד למחסומים ומתחת לחופה של מפל מים הזורם במהופך, מלמטה למעלה, ומבעבע מעליהם בקצף לבן וזוהר; (…)
הפתק, זואי פולביג, תרגום: נעה בן פורת, הוצאה: דני ספרים, 400 עמודים, ינואר 2020.