יש שני מוקדי לחץ ביום שהורים לילדים מכירים, בבוקר כשמאחרים לעבודה והילדים מוצאים מלא תירוצים למה לא לצאת מהבית ואחה"צ כשממהרים לאסוף את הילדים לפני שהגננת שוב תדפוק את המבט המלווה בעיוות המרגיז עם הפה על האיחור החמישי השבוע, ואנחנו רק ביום שלישי..
אז כזה יום זה היה.. רק שהפעם הגעתי בזמן
נכנסתי לכביש חד סיטרי עם מסלול אחד מצאתי חניה אותתי לכל מי שמאחורי שאני מחנה וחיכיתי בסבלנות שהרכב שממש נדבק אלי יזוז אחורה, אך במקום לזוז הוא התחיל לצפור בעצבים בתום סימפונית הצפירות נפתחה הדלת בעצבים ובצרחות על כל אילן היוחסין שלי ושל השכונה יצאה משם אמא מהגן.
אני לא בטוחה אם היא האדימה מהצעקות או הבושה אבל הלקח מבחינתי ברור, אני אף פעם לא יודעת מי יושב ברכב לפני או מאחורי ובטח בשכונת המגורים והגנים\בתי ספר שאליהם אנחנו משויכים, יש דרכים אחרות לפתור את הלחץ בו אנו שרויים ביום יום.
walk the talk אנחנו אומרים, וזה נכון גם להתנהגות שלנו מחוץ למסגרת כאשר אנחנו יודעים שצופים בנו, אנחנו מצפים שהקוסמטיקאית תישא את הידע ויכולת שלה על הפנים שלה כך גם בשאר המקצועות..
תהיו מודעים להתנהגות שלכם, תחשבו מה היתם אומרים ללקוח שלכם או נותן השירות שאתם מכירים- ותזכרו אנחנו יוצרים רושם ראשוני ועובדים על הקשרים שלנו כל הזמן.
אותה אמא אגב, היא נותנת שירות מוכרת בשכונה, אני וכנראה כל מי ששמע וראה אותה ,נתקשה להגיע אליה.
קרה לכם גם?
אשמ לשמוע!
נהנתם ותרצו לקבל עידכון על פוסטים חדשים- מוזמנים מצד שמאל להירשם ב"עקוב אחרי"