בארץ רחוקה רחוקה, מעבר להרי החושך, הייתה עיר אחת מופלאה שבה כולם אהבו לרקוד ולשיר.
ילדים, נערים ומבוגרים שרו להנאתם כל היום. הם רקדו במעגלים ובזוגות, לבד או בקבוצה.
כולם היו מאושרים.
אבל אז החליטו פרנסי העיר, שהגיע הזמן להתקדם. לא מספיק סתם לרקוד יפה באופן טבעי.
צריך להתמקצע. צריך לנצל את הכישורים המיוחדים של בני העיר כדי לפרסם את שמם בעולם.
צריך שתהיה אחידות. לא יתכן שכל אחד ישיר מה שבא לו. נדרשים קריטריונים ברורים.
נפתחו בתי ספר. פותחו שיטות הוראה מיוחדות.
כל הילדים בעיר הרחוקה-רחוקה חויבו להתייצב ללימודים החל מגיל חמש.
נקבעו תחומי ריקוד אותם יש לדעת על בוריים עד גיל 10, ואחרים אותם יש להכיר ביסודיות עד גיל 16.
הוחלט על רפרטואר עשיר של שירים ומנגינות שאותם "לא יעלה על הדעת" לא לדעת עד גיל 12.
הוצבו יעדים. נמדדו מדדים.
אבל כמעט בו בזמן, התחילו הפחדים –
ילדים קטנים הרהרו בלבם: ומה אם לא אצליח ללמוד פַה-דֶה-שָה גם בעוד שנה? ומה אם אזייף בבחינה?
נערים מרדנים שאלו בקול רם: ומה אם לא בא לי היפ-הופ היום? ומה אם אני מרגיש דווקא ג'אז?
ומרוב מדדים הסתבר, בין השאר, שבעצם לא כל בני העיר
באמת טובים בלרקוד ולשיר.
הוכשרו מטפלים. נוסחו נהלים. נצפו ילדים והורים מבוהלים.
בפינות של טפסים שורבטו המילים: הנ"ל סובל מהפרעת זמר וריקוד. נא לשלוח לאבחון במנהל הפיקוד.
במנהל החלו להיערם הטפסים: עוד ועוד ילדים כבר אינם מנסים…
הם הפסיקו לשיר והפסיקו לרקוד. הם בקושי יודעים כבר כיצד לעמוד!
יציבה נכונה, מה עוד נבקש? סתם לא לזייף – הן אתם כבר בני שש!!!
עוד ועוד ילדים נשלחו לטיפול. נפתחו עוד ועוד מסגרות לריפוי:
"נתקן את בתכם בזמן אפס עכשיו! אם רק תשלמו משקלה בזהב!"
"בנכם לא יודע לשיר? אל חשש! אצלנו ישיר תוך שנה כמו חדש!"
תעשיית הריפוי הרוויחה יפה, וההורים כבר קיטרו בבתי הקפה –
"כמה טוב היה פעם, כשהיינו ילדים… יכולת סתם לשיר, לרקוד, כאילו אין פחדים…
אבל הנוער של היום – הם כל כך רדודים! חושבים שהעולם הוא גן של ורדים!
לא רוצים לרקוד? לא מצליחים לשיר? – נראה אותם כשיעמדו עם הגב אל הקיר…"
נבנו קירות, נמתחו גדרות, הוצבו משמרות.
הילדים נסגרו בכיתות אפורות.
"עכשיו זמן לשיר!" קראו המורות.
"עכשיו זמן לרקוד!" הדהדו הקריאות.
וכדי למגר אחת ולתמיד את המגפה – לליקויים החמורים נרקחה תרופה.
"סוף סוף!" נשמו הורים לרווחה, "עכשיו גם הילד שלי יצטיין בכל תנוחה!"
כך בארץ רחוקה רחוקה, חיים בשקט עד היום
ילדים שלא זוכרים מתי הם שכחו לחלום.
ריקוד? שמחה? שירה?
"אני יש לי פטור, המורָה!"
* כל הצילומים מתוך ספרי ד"ר סוס. לפי סדר ההופעה בפוסט: חתול תעלול (הוצאת כתר), Oh, The Thinks You Can Think! (Random House), אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים (כתר), הידד ליום שונשוני מיוחד (מודן), חתול תעלול חוזר (כתר), לא רעב ולא אוהב (כתר).
