הפרעות. קשב, ריכוז. (ADHD). דעה אישית.

על מסעות הורים לילדים עם ADHD: מישהי אמרה לי פעם בהיסח הדעת, ובלי לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה ששלושה מארבעת ילדיי עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD), שצריך לסנן עוברים גם על בסיס זה (=צריך לזהות הפרעות קשב וריכוז בעוברים וליזום הפלה של אלה שכן). כמובן שריגשית שקלתי מצ'טה של דאעש ושימוש דומה למה שהם עושים לאורחים מערביים לכוון העורף שלה, אבל התנהגתי יפה ושתקתי. מה אני יודעת על מה שעובר על אנשים מושלמים בלי הפרעות קשב וריכוז. מעניין איפה היא מסתירה את המופרעויות שלה ולמה טרם המציאו כדור לטיפשות.

בחורה עם מחשב נייד

מישהי אמרה לי פעם בהיסח הדעת, ובלי לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה ששלושה מארבעת ילדיי עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD), שצריך לסנן עוברים גם על בסיס זה (=צריך לזהות הפרעות קשב וריכוז בעוברים וליזום הפלה של אלה שכן). כמובן שריגשית שקלתי מצ'טה של דאעש ושימוש דומה למה שהם עושים לאורחים מערביים לכוון העורף שלה, אבל התנהגתי יפה ושתקתי. מה אני יודעת על מה שעובר על אנשים מושלמים בלי הפרעות קשב וריכוז. מעניין איפה היא מסתירה את המופרעויות שלה ולמה טרם המציאו כדור לטיפשות.

שלושה מתוך ארבעה, זו הסטטיסטיקה, אם לאחד מההורים הביולוגים יש הפרעת קשב וריכוז. מכך אפשרי להסיק שיש בסיס ביולוגי די מוצק לעניין. זו גם התשובה לשלב ההלקאה העצמית של חלקנו. במקרה שלי ההלקאה העצמית היא ברמה בילתי נסבלת, וכללה: אני גררתי אותם מיבשת ליבשת, ממדינה למדינה, מבית ספר לבית ספר, משפה לשפה, ממקום למקום, ובטח זה מה שהטריף את המערכות. אז לא. גם הילדים שלא גררתי הגיעו לאותה נקודה. מי שנהנית משלב ההלקאה העצמית מוזמנת. מי שלא, יכולה לדלג כי זה לא ממש יעיל לעניין. It’s not about you. זה על המצוקה של הילד שלך.וADHD זה מצוקה.

בפעם הראשונה, כמו הרבה עניינים אחרים בחיים, צריך שיגידו ושיסבירו לך. מי שמגלה לך, זה בדרך כלל בית הספר או הגן. התגובה הראשונה – הילד שלי מושלם ובית הספר דפוק. הכי קל ונוח להדוף ולחסוך התמודדות. אז זהו. שלא. גם בבית ספר אמריקאי עם חומרי לימוד יצירתיים וכיתה בגודל של שלושה ילדים, ילד עם הפרעות קשב וריכוז בבעיה. גם בלילה, כששקט ביותר, אם יש כלב נובח במרחק של שלושה קילומטרים, ואת לבד עם הילד שלך, שברגיל מכיר אסטרונומיה ברמת הכרות של תלמיד שנה ראשונה בפיזיקה באוניברסיטה, או עם ידע של זואולוג צעיר בכל הנוגע לכלל החיות באפריקה, אבל אתם יושבים על שיעורי בית מורכבים עם שאלה כמו 2+2, הכלב הנובח מפריע להתרכז. זה שתנופפי מולו בארבע אצבעות, שתיים מכל יד, לא ישפר את המצב. סתם יתסכל. את שניכם.

שתי גיסותיי לשעבר אמרו לי מפורשות כבר בשלב התינוקות של ילדיי – שימי לב, יש במשפחה הפרעות קשב וריכוז. אני חייכתי בשחצנות. לא אצלי. חשבתי שאני משקיעה יותר מכולם בילדים שלי (היוהרה, היוהרה…) כאילו יש קשר, ולכן, גררתי לפסיכולוג, לביופידבק, ולכל עזר שאינו תרופתי, בהנחה שיש בכוחי להזיז הרים. יוהרה, כבר כתבתי. את המחיר משלמים הילדים הראשונים וחשבון הבנק. הפרעות הקשב והריכוז נותרות כמיקודם.

ועכשיו לשאלת המטרה: יש הורים שהמטרה הראשונה שלהם היא לא לתת לילדים שלהם תרופות או עזרים רפואיים. הדרך שלהם היא היא מרכז העניין, כי לתפיסתם, כל תרופה או עזר רפואי אינם לטובת הילד שלהם. במיוחד אם הם קורבן לקמפיין ארוך השנים והנחוש מאד של הסיינטולוגים (כת שצריך למצוא סיבה סבירה לאסור את מפיציה) או שרלטנים מסוג אחר. במקרה כזה, אין עם מי לדבר, והורים אלה מוזמנים לשמור את הילד שלהם במצב האומלל של מצוקה בתפקוד יומיומי, בבית ספר ומחוצה לו. לבריאות.

אם אתם עדיין קוראים, סימן שאתם יודעים לפתוח מחשב ולהיעזר במה שהמדע מציע לאדם השפוי.

העזרה המדעית להפרעות הקשב והריכוז אינה מוחלטת. כמו כל דבר במדע, זה רק בסיס למחקר ולשינוי. התפקיד שלך כהורה זה למקסם את העזרה ממה שקיים לטובת הילד שלך, ברגע בו את צריכה את העזרה.

הצעד הראשון הוא איבחון. איבחון פסיכודידקטי, שבית ספר מתחשב בו לזמן בחינות ולהקלות, עולה כסף. המדינה המטורפת שלנו לא משלמת על זה. אם אין לך כסף, מבחינת המדינה, שהילדים שלך יכשלו. בכל זאת, הדרך הזולה להתקדם נקודתית: גשי במסגרת קופת חולים לרופא הילדים, שיפנה לנוירולוג או פסיכיאטר. שניהם יכולים נקודתית לאבחן די בקלות את המצב: שאלון למורה/גננת, שאלון להורה, ומבחן TOVA לילד. חשוב שהרופא איתו עובדים, כמו תמיד, יהיה כזה שיש איתו יחסי אמון סבירים. שהוא משקיע בילד זמן סביר, ושנכון לעבור איתכם את הדרך.

הצעד השני, כולל הרבה סבלנות ונכונות. בשום שלב בתהליך אין מטה קסם. אם ההמלצה הראשונה היא ריטלין: יש מגוון אדיר של שיטות פיזור של ריטלין, ויש כדורים שאינם ריטלין (סטרטרה, לדוגמא). ריטלין הוא פונקציה של משקל הילד, לא של "גודל ההפרעה". הרופא ישקול את הילד, יחשב בקלות כמה צריך, ויעבור לשאלה אם כדור רגיל (עם שיא אחד בפיזור, והתמוגגות של שעות ספורות), מספר שיאים לאורך היום, שיא קרוב לקבוע לאורך כל היום וכו'. תתחילו לנסות.

הכדור הבסיסי זול, אבל לא תמיד מתאים (אצלי לא התאים בגיל צעיר, כן התאים  לתקופת הבגרות). כל השאר ידרשו מאות ₪ בחודש. לא בסל התרופות. הרעיון הוא לנסות לעבור את התהליך עם הילד, לשנות כדורים, ולהיות פתוח לשינוי במינון כי הילד גדל.

תופעות לוואי. זה עניין שהורים מעלים ושנראה לי על סף מגוחך. כאילו להפרעה עצמה אין "תופעות לוואי", או שיש איזה שהוא משהו שבולעים או שעושים בחיים, בלי "תופעות לוואי". כן. יש תופעות לוואי. יש ירידה ענקית בתיאבון (לאכול ולשתות לפני שלוקחים). יש ילדים שהופכים מדוכדכים מאד עם הכדור (– להחליף כדור. למצוא את הכדור ואת המינון שמתאים להם). יש ילדים שהופכים לעצורים יותר עם הכדור – נכון. אחרי ילד מתזז ונטול עכבות יש פתאום ילד מפוקס ומודע, וזה באמת נראה עצור. לא להבהל ואם נראה לא לעניין – לשנות כדור.

אני נהגתי לקחת בעצמי כדור לפני שנתתי לילדים. התיאבון שלי לא ירד. מצב הרוח לא זז וגם מידת הריכוז לא השתנתה. זה קורה רק למי שאכן צריך את הכדור לתפקוד. אם יש תופעות לוואי, זו כמעט אינדיקציה, בעיניי, לנכונות האבחון.

ואולי זה בכלל לא ריטלינים. אולי הפרעת הקשב והריכוז מקורה בעניין אחר לחלוטין – אולי זו הפרעת שינה, אולי תקופה קשה נפשית לילד, אולי עניין פסיכיאטרי אחר או משהו אחר. המסר שלי הוא – לא לפחד לבדוק. לא לפחד לראות אם הילד נרדם נורמלי, קם נורמלי, עובר זמן קשה מאד שאי אפשר להתרכז בו וכו'. ריטלין הוא לא התשובה להכל, רק לאלה שהפרעת הקשב והריכוז שלהם יורדת משמעותית עם כדור ריטלין (ההגדרה הכי מדוייקת). הכי חשוב זה לא לפחד להתמודד ולבדוק מה יביא לילד שלך חיים טובים יותר, חוויות חיים בונות ומתגמלות.

מה חשוב – לדבר עם הרופא גם על התמונה הכללית. אם לא ישן טוב, אם יש בעיות נוספות, ואם אין – מנסים ריטלין. הכדור קיים משנות השישים של המאה הקודמת, לא ידוע שרצח או קידם מותו של מישהו, או פגע ישירות בבריאות, במיוחד אם נלקח בפיקוח רפואי סביר. בכל מקרה, עוקבים ורואים מה קורה, שוב, כי לא כל סוג מתאים לכל אחד, ולאורך כל הדרך הילד גדל, הצרכים משתנים וצריך להתאים כדור מדוייק.

התעלמות מהבעיה וצבירה של חוויות כישלון עם חברים ובבית הספר זה לא המתכון להתפתחות אישית בונה וטובה. במיוחד לא כשזה בה עם האשמה ומרירות כלפי בית הספר וכלפי החברה בכלל. זו לא הדרך בה יגיע הילד שלך לאמון בכוחותיו להצליח בדרכו. כי מה שצריך בעיקר זה לגדל ילד שיודע ללכת ולמצות יכולותיו בדרכו, ולהשתלב בלהקת בני האדם איתה חיים.

נכתב בטוב ובאהדה בעקבות שיחות פרטיות עם הורים בשלב הגילוי וההלם.