מוצאי יום השואה.
בשבועות האחרונים העסיקו אותי שאלות בעקבות שיחות שניהלתי על אושר. על מהו ילד מאושר ואיך, אם בכלל, ניתן לייצר אחד כזה.
שאלות על אימהות. ועל היכולת ללמוד אופטימיות.
גיליתי שיש לי אג'נדה. שמכאן ומשם אולי כבר הבנתי.
שארבעים ושלוש שנים על פני האדמה הזו, שמונה עשרה שנות הורות, שבע שנות הורות כעבודה, כך וכך שנות תראפיה, כמה וכמה שעות לימודים, המון שיחות עם הרבה אנשים, קריאת ספרים, צפייה בסרטים, תצפיות ועוד תצפיות.
כל אלה ועוד גיבשו בי איזו אג'נדה. לעצמי יכולתי להסביר מהן סדרי העדיפויות שלי. מה כדאי היה שיקרה. איך כדאי לנהוג ועוד.
רק מה, ידוע לי מכל נסיונותי הכושלים באימון אישי, קואצ'ינג בלשון העם, שאג'נדה, "אני מאמין" בלשון העם, אמורה להיות מנוסחת בבהירות ובקצרה ואמורה להכיל את תמצית העניין. כידוע, אני נטולת היכולת לתמצת (כבר חטפתי על הראש על כך לא פעם) וגם לעתים מתקשה בבהירות…
עד שבשבוע שעבר, בשיעור חינוך הקריאה, המרצה שלנו קטע, עדות אישית של גברת בשם יעל רוזנר. אותה יעל הייתה בת שלושה חודשים עם פרוץ המלחמה. ובקטע היא מספרת את הסיפור שלה.
הקטע השאיר אותי נדהמת. מלאת התפעלות ונרגשת. מאותו יום רביעי הרגשתי כמתהלכת בתוך ענן משלי, כאילו מה שנכתב שם הוא תמצית החזון. הוא האמת והתשובה.
הוא משהו לשאוף אליו וללמוד ממנו. משהו להתפעל ממנו ולהעריך.
הימים שחורים משחור. הרוע במלוא כיעורו שולט בכל. ימים בהם אנשים הצילו את נפשותיהם. ובהם אישה אחת בוחרת למלא את תפקידה. להיות אמא. ובאופן בלתי נתפס מצליחה גם לזכור שהיא ובתה לא לבד בעולם השחור. ואיך שהוא, בדרכה יוצאת הדופן מבינה שאם תפעל גם למען הזולת תדאג לכך שיהיה זולת. שאין אדם לעצמו בלבד. ש"אני" זה טוב פחות מ"אנחנו".
זהו מסמך נדיר שמעיד על עוצמתה הכבירה של האהבה. על כוחו של הלב. על אומץ טהור. מזוכך. על אמהות. אבל לא רק, על תפקידו ועל חשיבותו של האדם המבוגר בחיי הילד. בין אם הוא מורה, או גננת. רופא, מורה לנגינה, לבלט או לג'ודו. על קור רוח בימים בהם ההגיון פשט רגל.
הוא מעמיד את ההתעסקות הכמעט אובססיבית שלנו ב"אושר" בצורך המתמיד שלנו להרגיש בו ולהשיגו, לגרום לילדינו אושר, באור אחר. בפרופורציה.
הוא בכלל מעורר את השאלה, האם באמת "מוכרחים להיות שמח" כל הזמן? האם זה מחובר למציאות. האם לא יותר חשוב שנלמד את ילדינו איך להכיל את העצב? איך להתמודד עם הימים בהם לא יהיו מאושרים? שהרי הם חלק מחיי אדם. ובכלל ללמד את ילדינו שיש בהם כוחות רבים.
הוא מדגים כיצד ניתן להיות יצירתי גם כשאין כלום. כשהכל מוטל בספק ושאלת הקיום, האמיתי, חיים או מוות, נוכחת בכל. ושוב, מעורר את השאלה האם שפע הוא בהכרח התשובה? האם המבחר גורם אושר או בכלל מצמצם את האפשרות לשמוח.
וכמה ברורים ופשוטים יכולים להיות חייו של ילד כאשר מבוגר מתווך לו בפשטות ובאופן ברור את החיים. גם כאשר חייו הם בעצם כאוס וסכנה ממשית.
הקטע הזה השאיר אותי נכלמת כשנזכרתי בכל אותן שעות מבוזבזות בהן דנתי עם עצמי ועם הזולת באימהות באופן תאורטי. בהן ריחמתי על עצמי וייסרתי את עצמי ואז ריחמתי על ילדי על כל מה שאני לא, ואז על כל מה שאני יותר מדי. משום שבקטע הזה יש שיעור על עשיה. אקטיבית. ולא תצוגת תכלית של מה יכול היה להיות אילו…
זה שיעור מאיר עיניים על חשיבותה של נוכחות מלאה וערה. וממלאת. כזו שנשארת גם כאשר הנוכחות אינה פיזית.
אופטימיות, התברר לי, אינה תלויה בדבר. היא נלמדת. כמובן שעדיף לקחת את הקורס הזה מיום א' לחיים.
הדמיון, כפי שחשבתי תמיד, הוא מפתח הזהב, בורא עולמות ויוצר מציאות. חשיבותו של הדמיון וכוחו אינה מוערכת מספיק. וכשמורה מתלוננת על ילד שמפליג בדמיונות ושט על כנפי נשרים לעולמות רחוקים לרוב מיד ילקח לאיבחון….
ואחרי שכל זה נאמר, ולא בצמצום…
אני יכולה לספר שהקשבתי לבכורה ולמשופם מנהלים שיחה על גורלם האכזר, על כך שיש להם חשבון ארוך ומפותל עם העובדה ששינענו את חייהם לכאן, שאילצנו אותם להחשף לכאבו של הזולת, על מורכבותו ומופעיו המרהיבים. על החדרים הקטנים שלהם, על העדר מזגן, ועוד ועוד תלונות וטענות,
כאשר הקשבתי לכל אלה חשבתי שהכל בסדר. שהתלונות שלהם מנוסחות היטב, שהם מרשים לעצמם להתלונן ולכעוס וזה מצוין, שבין מילה למילה ניכרת הנוכחות שלנו והמעשים שעשינו. ושמעל לכל נוכחת האהבה. הם אהובים.
האושר הוא רגעים. קטעים. החוכמה היא מה לעשות עם קטעי הקישור.
אני מצרפת כאן קישור לקטע המדובר. הוא לא קצר אבל סוחף וקריא. וכפי שכבר הבנתם לדעתי ממולץ.
מתוך: "המשחק" מאת אמיליה פרוני. "זכרונות ממחבוא" יעל רוזנר.