אכנה אותה ככה, "הפקידה של הסיירת". כך הכרתי אותה במשך כל חיי, גם כשידעתי שיש לה שם פרטי. אם אכנה אותה כאן בשמה הפרטי, יש סיכוי שבזה יסתיימו יחסינו, וחלילה לי. כי היא צנועה ועושה את מה שעושה, שלא על מנת לקבל פרס. קולה ואישיותה הנעימים כבר מלווים אותי שנים רבות, רוב חיי למעשה. ואני רוצה שכך יימשך. אלו שיודעים על מי אני מספרת, יהנהנו בהסכמה גדולה. אלו שלא מכירים אותה, את הספציפית הזו, ודאי זכו להכיר אחרת כזו בין אם היא נקראה "הפקידה של הסיירת", "הפקידה הפלוגתית", "סמלת סעד", "משק"ית ת"ש", "משק"ית נפגעים", "קצינת נפגעים" או בשמה הפרטי.
את שלי, פגשתי לראשונה בגיל שמונה, כשדודי היקר ראובן ששירת בסיירת גולני נהרג. [בקישור המצורף. פוסט שכתבתי בשנה שעברה המספר עליו, על חייו ועל מותו דודי ראובן ] לא ממש הכרתי אותה, וגם לא ממש זכרתי אותה. אבל שנים רבות אחר כך כאשר פינינו את בית הורי, וערכתי סדר בארגזים רבים של מכתבים, תמונות, זיכרונות ומסמכים, מצאתי איגרת "שנה טובה" ששלחה לי באותה שנה בכתב ידה היפה והעגול.
לאורך שנים, שמה ותארה היו מוכרים לי מאמי, האחות השכולה שמצאה באותה פקידה מסורה מקור של סעד ותמיכה, ללא גבול. תמיד נאמר שמה, לעתים רבות עם תוספת החיבה "לה", אבל תמיד תמיד-הפקידה של הסיירת.
עברו חלפו להן שנים רבות, ואמי שקעה אל עולמות השכחה שנים רבות לפני שהלכה לעולמה. יום אחד באמצע יום העבודה שלי בסטודיו בין בדים ולקוחות, מגיע אלי טלפון ובצדו השני קול נשי נעים ולא מוכר. "זאת מירב?" היא שואלת. "כן" אני עונה. "מירב לבית וולף?" היא ממשיכה. "כן" אני עונה מעט מופתעת, תוהה לאן תוביל השיחה. "הבת של מוטיק ומלכה ?" היא ממשיכה, ואני שואלת :"אבל מי את?" מבינה שזאת שיחה שקשורה לעבר המשפחתי, ולא לכאן ועכשיו. "אני הפקידה של הסיירת" היא אומרת, ומוסיפה את שמה ואומרת : "את בטח לא מכירה אותי". ואני משיבה : "מכירה גם מכירה", נזכרת ומזכירה איך לאורך שנים אמא היתה נאחזת בשמה,ובשיחותיה אתה כמקור של נחמה גדולה .
"איך הגעת אלי?" אני שואלת והיא מספרת לי שמזה תקופה היא מתקשרת אל בית הורי, כדרכה, לאחל לאמא שנה טובה בראש השנה, חג שמח בערב פסח, ולהשתתף בצער ביום הנפילה של ראובן (ע"פ התאריך הכללי), ואין מענה. "נכון" אמרתי לה "אמא איבדה את זיכרונה והיא נמצאת בבית אבות". והיא אומרת לי :"הנחתי שקרה לה משהו, וזכרתי שבשיחותי איתה, היא סיפרה שאת מתגוררת בנהלל, אז חיפשתי אותך". אתם יודעים, במושב זה לא קשה למצוא מישהו אם לרגע מחפשים, וכך "הפקידה של הסיירת" הגיעה אלי. השיחה בינינו התנהלה ממקום קצת משונה, כי מאז הפעם האחרונה ששוחחה איתי, עברו שנים רבות, בהן הספקתי להתגייס לצבא וגם להשתחרר, לעשות עוד כמה דברים, ולהיות בעצמי אמא לבת שמשרתת כ"משק"ית ת"ש" שהיתה אז בשרות פעיל , וגם היא כבר היתה אחרי מלחמת "לבנון השנייה" בה שמעתי אותה בגיחותיה הקצרות הביתה, מדברת בטון נעים ומדויק ממכשיר הטלפון הנייד שלה, ומרגיעה אימהות דואגות של חיילי שתי פלוגות טנקים שנלחמות בשטח, ובמקביל מלווה במילים מעודדות חברה טובה וקרובה "משק"ית ת"ש" כמותה, שלרוע מזלה איבדה מספר חיילים מפלוגתה במהלך אותה מלחמה.
אומרת לי "הפקידה של הסיירת", שאני רואה בה באותו רגע בו זמנית את הקול ההוא של החיילת התומכת באמא מילדותי, ובאותה עת ממש את הנערה הצעירה בת ה- 18 או ה- 19 שצער העולם כולו נפל על כתפיה ביום אחד, והיא מנסה לנווט בין את עצמה בין משפחות כואבות, "שבעות" ואזכרות. "מירב, זו השריטה שלי", היא אומרת: "אני חייבת בשביל עצמי להיות איתך בקשר".
לא קשה להיות איתה בקשר, היא אשה חמה, חכמה, נעימה ומקסימה. נעשינו חברות. הקשר שלנו מתייחס לכאן ועכשיו, אבל נובע מהעובדה ששתינו חולקות זיכרון מאוד דומה ומאוד שונה של יום שחור אחד, שהפך את חיי שתינו, כל אחת בדרכה לשונים מאשר יכלו להיות. כך היא ישבה לצידי באזכרה שנערכה במלאות ארבעים שנה לנופלו, וכך היא מקדימה להביא לי כל חג בברכתה הטלפונית הלבבית והקשובה. וכאשר היא מתקשרת אלי כל שנה במועד הנפילה (תמיד ב 27 לנובמבר) אני חולקת איתה חוויות ורשמים על האזכרה בהר הרצל, בו קבור ראובן ז"ל, שנערכת תמיד במועדה העברי, שבוע או שבועיים קודם לכן. עברו חמישים ואחת שנה, היא ממשיכה לשמור על קשר, ואני מספרת לה איך היתה הנציגות המרשימה תמיד של "סיירת גולני" על יד חלקת הקבר. כבר שנים רבות, תמיד נמצאים שם מספר חיילים וקצין או קצינה, מכבדים את המשפחה ואת זכרו.
השנה פנתה אלי, וסיפרה לי שהצליחה לגייס מלגת לימודים על שמו של ראובן, שנתרמה על ידי חבריו לצוות, והיא רוצה שנציג מהמשפחה יישא דברים. כשהבנתי ממנה שאין נציג אחר מבני דודי, ודור ההורים, אחיו ואחיותיו כבר מזמן עזבו אותנו, לקחתי על עצמי את המשימה הלא פשוטה בעבורי. מצאתי את עצמי לראשונה בחדר ההנצחה של הסיירת, וכן עומדת על הבמה במעמד מתן המלגה באולם בו התקיים הטקס, ומדברת לבדי כמעט בשם המשפחה, מלווה בחבר יקר, שהתנדב לעמוד לצידי. חבר שחלקנו שנים רבות של עבודה משותפת בחינוך והוראה, מבלי לדעת שחלקנו גורל של כאב משותף שנים רבות קודם לכן. מספרת זיכרונות של ילדה בת שמונה, שממאנת להתנחם, ורואה במקבל המלגה ממשיך דרכו של דודי לא רק בסיירת, אלא גם בלימודים האקדמאים אותם רצה להמשיך אחרי השרות. מרגישה שזכיתי בזכות גדולה, להיות צינור מקשר בין נותני המלגה, למקבל המלגה , אנשים ראויים ומוכשרים אלו וגם אלו (כפי שהתרשמתי מחילופי דברים שלי אתם בהמשך)
כתבתי לה למחרת אותו ערב מלגות עמוס רגשות ורווי כאב, שהיה סמוך מאוד למועד האזכרה של ראובן בבית הקברות, אותו חלקנו כמו תמיד האחיינים עם חבריו הקרובים ונציגי הסיירת, שיחידה שכך זוכרת ומנציחה את נופליה, גם אחרי יובל שנים, אין ראויה ממנה! עוד כתבתי לה שהבנתי באותו ערב שמפעל ההנצחה של הסיירת כולה, נשען על כתפיה הדקות אך המאוד איתנות של "הפקידה של הסיירת" שלא שוקטת ולא נחה, כמו גולנציקית עם סכין בין השיניים כדי לתת שם וזיכרון לכל אחד מנופליה.
"הפקידה של הסיירת" בטח תכעס עלי שכתבתי את כל זאת, אבל גם אני כבר לא ילדה, וגם לא הזכרתי את שמה, וגם היא עצמה כמעט בגילה של המדינה, אז הגיע הרגע שמישהו יגיד גם לה תודה על התפקיד שלקחה על עצמה, תפקיד שהגורל שם אותו למעשה עליה.
לא עוד! לא בנים ובנות צעירים שיפלו בקרב, ולא עוד "פקידות של הסיירת" שיתמכו במשפחות שכולות כמשימת חיים קדושה ומתמשכת.
_____________________________
תמונה 1-במעבר מנדלבאום שחיבר את ירושלים המערבית למזרחית, את ישראל לירדן לא הרבה זמן לפני מלחמת ששת הימים. בתמונה אימי מלכה, דודי ראובן ובן דודי מאיר, כולם כבר זיכרונם לברכה, ואני.
תמונה 2-הנציגות המכובדת של סיירת גולני בטקס האזכרה בהר הרצל לדודי ראובן ז"ל, השנה בכ"ד חשוון
תמונה 3- דברים שנשאתי בטקס חלוקת המלגות, לצד חברי אברהמי קול מיפעת, ואל"מ במיל' יואלי אור העומד בראש עמותת ההנצחה של הסיירת.
תמונה 4-תעודת המלגה ע"ש ראובן (מחקתי את שמו של מקבל המלגה כדי לא לפגוע בפרטיותו)
תמונה 5-חברים ובני משפחה ע"י הקבר באזכרה השנה.
