הפעם…זה באמת לא אתה – זו אני וזה עצוב

האגו החבוט שלי תמיד מנסה להסביר לי שלמרות המשפט הבנאלי והמוכר "זה לא את – זה אני" – זה באמת הוא…….מה פתאום? לפעמים זו גם אני….צריך להפנים. לפעמים זו גם אני

בחורה עם מחשב נייד

עד היום שמערכות יחסים שלי הלכו ודעכו ובאו אל סופן המר על ידי מר אדון, היה השימוש בביטוי האלמותי , "זה באמת לא את – זה אני….." – היה נפוץ במחוזותיי, הייתי בסדר מילמלתי לעצמי – אני לא אשמה שהוא דפוק, ואת יודעת מה אמרתי לעצמי בעיצומו של הדיאלוג – טוב שהאמת הזו התגלתה עכשיו ולא שנתיים יותר מאוחר. ממש לרקוד סמבה לאור הגילוי.
אז עברתי כאלו אחד או שניים או שלושה ש"לקחו אחריות"  וזו הייתה דרכם המאד לא אלגנטית לצאת מקשר שלא בא להם עליו. למה אין לכם ביצים, תגידו לי. למה אין לכם? למה לא תגידו:שמעי, לא מתאים, לא נראה, בואי נדפדף לעמוד הבא. תאמינו לי שזה היה מכובד , מכבד גם אתכם גם אם הייתי יוצאת מבואסת עם אגו חבוט במקצת ליומיים הקרובים והופ…עוברת למחלקת השיקום.
הוא הגיע אליי דווקא בתקופה הגרועה ביותר שמישהו היה יכול להגיע, בתקופה שבערך רבתי עם כל העולם ואחותו (הייתי מייצרת סיבות למריבות), שנאתי את כולם, הייתי לחוצה, לא עניתי לטלפונים בקיצור סוציומטיות ואני הלכנו יד ביד כמו אחיות של ממש והוא הופיע אז, הפציע כמו שמש ביום אביב (לא, לא כמו בימים האחרונים של קיץ מהביל), הוא היה מקסים (אידיוטית שכמוני – למה "היה" – הוא עדיין חי כמה שאני יודעת), יצאנו לחברים משותפים להעביר ערב של כוס קפה ושיחות חולין, באמת משהו נעים, רגוע ולא לוחץ ומשתדל אובר, הכל במינון הנכון, לא משתדל להשחיל בדיחה שהיא נורא עצובה בזכות עצמה, לא ניסה למצוא מה משותף ולא לשחק 21. כמה שהוא לא ניסה….כמה שהוא ישר, פשוט, אמיתי, רגיל, חכם ושנון – ככה הרגשתי שאני רוצה אותו יותר, ככה הרגשתי שהוא מעניין לי ומאתגר אותי.
הרגשתי שכל תא במוחי רוצה לשאול, להתעניין , לדעת, לשמוע ולהשמיע, רציתי מאד, אבל פתאום ככה באמצע הרגשתי איך רגל אחת בועטת בחוזקה בשנייה כמו אומרת ומזכירה "תגידי, השתגעת, מה פתאום את הופכת להיות נחמדה" – מישהו שם ביישות החליט להזכיר לי שאני בפאזה המגעילה שלי ואין מעבר לפחות לשבועיים הקרובים. למה שבועיים? בינתיים ככה….אחר כך יבוא גם הסבר.
תאמיני לי שניסיתי, שלפתי חיוך עדין , פה ושם השחלתי מילה, שלא ייתפס כמשהו אגרסיבי ומתנשא, עדין, קטן וכמעט בלתי מורגש…….אומרים שדברים טובים באים באריזות קטנות. כך חשבתי לגבי הדיבור והתנהלות שלי, קטנים , עגולים וטובים ובטח שבאו באריזות קטנות. שמתי לב ככה פתאום שאנחנו מנהלים דיאלוג , רק שלי ושלו ואת החברים קצת השארנו בצד, והיה נעים כזה, מינונים קטנים ועדינים, נוגעים-לא נוגעים, מן פלרטוט מילולי כזה שכל מה שאתה רוצה הוא להמשיך …כי זה השלב שנשאר הטעם של עוד. יש עוד שלבים כאלה, נכון – כמעט שכחתי אותם אבל הם קיימים מסתבר.
זה היה שלב שהייתי חייבת לקפל את עצמי מהחברים וממנו, רציתי נורא שיידע שזה ממש לא הוא – שזו באמת אני, יכולתי להשאיר מספר טלפון – אבל זה תמיד משאיר את הטעם הזה בפה : היא התכוונה שאני אתקשר או שעשתה את זה מחמת הנימוס??. לא, התכוונתי באמת באמת שתתקשר, זה השלב שהרגשתי שאין לי ביצים, זה בדיוק המקום שרציתי לגשת אליו בעדינות ולומר לו : היי, שמע – אני באמת באמת אשמח אם תתקשר. כאמור, נמושה כמוני – לא היו לי ביצים ואני אף פעם לא הייתי יודעת מה היה קורה אילו…
זה באמת לא היה הוא – זו לגמרי הייתי אני, הלוואי שיכולתי לשנות מציאות אבל הייתי צריכה להפגש עם כאב שהוא לגמרי מציאותי. מצאתי את עצמי הולכת ממש כמו בשיר של אריק איינשטיין "יושב על הגדר – רגל פה רגל שם…" , אז מה? לא נהיה קטנונים. לא ישבתי על הגדר, אבל הייתי עם רגל אחת פה ורגל אחת לגמרי שם. הוא נעם לי עד כלות, הוא הצליח לפרוט על מיתרי ליבי, בעדינות, בקונצ'רטו לחליל – כזה שמתערב לך בנשמה אבל לא קורע אותה.
הבטחתי לעצמי שלא אכעס, שהכעס גוזל ממני אנרגיה, שאני צריכה את האנרגיה הזו, אז הריני להודיעך ריבונו – אני לא צריכה את האנרגיה שאתה מנפק, אתה מנפק חרא של סחורה, סוג ז' אם אתה רוצה לדעת . אין טעם גם לכעוס עלייך כי מה בדיוק? אתה תשנה את המציאות? מה אתה חושב לך? זה כמו בשירים ש…"אני ואתה נשנה את העולם……"-  אז החיים זה לא שיר ואפילו לא תפילה. החיים הם השרדות ולא כל אחד יוצא חי מאי המתים הזה , אולי כי אנחנו לא משחק למרות שלפעמים יש לי תחושה שאתה חושב אולי שכן.
לפעמים אני חושבת שכשאני שומעת "זה לא את – זה אני.." , זו דרכו האולי אלגנטית של מאן דהוא לצאת מקשר קיים או סתם מקשר או קפה לא מחייבים. עכשיו, אחרי או בתוך הכאוס שאני שורדת אני מבינה שלפעמים זה באמת יכולה להיות אני וזה לא מוכרח להיות הוא…..צריך להגיע לפעמים לקיצון כדי להבין שלפעמים זו באמת אני.