הפעם הראשונה שלמדתי להאמין בעצמי

כמה חודשים לפני, החברה הכי טובה שלי נפטרה במפתיע, חברה אחרת נשלחה לפנימייה סגורה.
ואז החלטתי להתעורר

קרדיט: שלי אבידור
קרדיט: שלי אבידור
קרדיט: שלי אבידור

הפעם הראשונה שלמדתי להאמין בעצמי, דקה לפני שנשרתי מהלימודים, הייתי בת 16 וחצי, מורדת, בועטת ובעיקר מבוהלת.

כמה חודשים לפני, החברה הכי טובה שלי נפטרה בפתאומיות, חברה אחרת נשלחה לפנימייה סגורה, אז החלטתי להתעורר.

לעמוד מולם, למרות שהם חושבים שאני לא מסוגלת וגם אני קצת. לומר שאני יכולה, שאצליח להשלים את הפער. תיכנסי לכיתה של בגרות חלקית. כבר לא תצליחי להוציא תעודת בגרות אבל לפחות שתצאי עם משהו.

יצאתי מובסת, אבל נחושה. לא עניין אותי שזה יהיה קשה, רק לא חוזרת אחורה. מוכיחה שאני מסוגלת, להם, לעצמי. מגיעה, נוכחת, לומדת, משקיעה, לא מתפתה לבעוט ולהרוס. לומדת לחבב את הרגוע.

עוברת לכיתה עם בגרות מלאה, הם מתחילים להאמין. גם אני.

לסמוך

נפתחת, סומכת מחדש, למרות הכול וגם בזכות, מסיימת עם תעודת בגרות מלאה.

מסיבת סיום תיכון, היא קוראת לי לבמה, אני בדיוק מנסה לברוח החוצה, היא מגישה לי תעודת הצטיינות, את מסוגלת, היא לחשה.

יצאתי משם עם הרבה יותר מתעודה, באותו הרגע כבר הבנתי, שלא היא זו, שהייתה חשובה. שם הכרתי אותי לראשונה, שאני יכולה, שהכול אפשרי, למרות שאומרים שאי אפשר, לא בכוונה, ככה הם רגילים.

הבנתי שלפעמיים הסביבה טועה, הבנתי כמה כוח יש בנו, במחשבות שלנו, בליצור את המציאות שאנחנו רוצות, בזה שכלום לא סתם, ורק נשאר להרכיב את הפזל, כדי להבין, מה נועדתי להיות.