הפסקתי להיות ליצן החצר של פייסבוק.

צריך להבדיל בין הרעלה חברתית של הפייסבוק לחוויה החברתית שלו.

22814026_10155175065273391_7189570205622138497_n

בעשר שנים האחרונות, הטבעתי את חותמי בקירות הפייסבוק שלי ושל חברי. העליתי כל זיע וניע של חיי. מקומות ,ארצות,מפגשים. לפני חמש שנים, שיתפתי בניתוח ראש שלי בזמן אמת לפני חמישה חודשים זה היה, למרבה האירוניה ניתוח ראש של בעלי…

אנשים שמעולם לא פגשתי נכנסו לדלת דירתי לראשונה הישר מדפי הפייסבוק. זאת היתה חוויה מרנינה בהתחלה.

עודדתי מאות אנשים להצטרף לאפליקציה . די בהתחלה ויתרתי על my space שהיתה ה-מדיה החברתית באותם ימים שכנעתי את בניי, אז בני עשרה, מכורי מיי ספייס, שסירבו לקבל שינוי של מגמה חברתית, שהאלפקציה הכי שווה היא פייסבוק.
בואו, נודה באמת ממש פה בפורמט הבלוג הזה, שלפחות אלף חמש מאות מהחברים שלי שם הם וירטואליים לחלוטין . ישנם כאלו שפייסבוק חיבר בינינו, אחרי שנים של ניתוק לא יזום. על זה אני חייבת להודות לאפלקציה. ישנםכאלו ש”עוקבים” אחרי. לא הבנתי מה נסגר איתם שלא טורחים לבקש חברות אבל לוחצים על “עקוב”.

התחושה שלי כיום שונה, למרות שפייסבוק היה מתנה מהיוניברס לחיי הכרתי הרבה אנשים נפלאים שנמצאים בחיי עד היום. כמובן היו אחרים שהיו והלכו.
אבל! וכאן , נכנס האבל!
בחודשים האחרונים , חווית הפייסבוק הפכה לחוויה מחדירת מועקה עד כדי מרעילה.
נכנסתי למעגל של ניתוק מחווית זמן אמיתית של החיים , כאן ועכשיו. עסקתי בתיעוד שזה ברוב המקרים ,מבורך בהחלט, כל עוד הוא ביחס סביר בין זמן להשקעה בתיעוד. היום אני מבינה שתמונה אחת מספיקה. לא חייבים בוק מפוצץ תמונות לכל חוויה. היו מקרים שהייתי מצלמת יותר מאשר מתרכזת בהנאה ובחוויה.

בנוסף תהליך ״בדיקות הפוסטים״ והתגובות שקיבלתי עליהם. בקבוצות או בכללי. הכעס , על מי שלא הגיבה או עשתה לייק, כשידעתי שהיאנמצאת בפייסבוק באותה דקה. כי הרי יש אפשרות לראות מי פעיל באותה דקה שאת מעלה פוסט .

שלא לדבר על זה שהפסקתי לתקשר עם אנשים בשיחות טלפון. תגובה שלי בפייסבוק שלהם. הספיקה לי כדי לשמור על קשר איתם.

התמונות שלי , שאגב לא אפסיק לצלם ,כי זאת אהבה שאשמור, יפורסמו באינסטגרם.
אבל בפייסבוק אני בוחרת להמעיט. מצאתי שהתמונות שלי הפכו , נושא לשיח , כולל תגובות חסרות טאקט כמו ״ אני לא יכולה לעקוב אחרייך יותר. מה את עכשיו בספרד ? הרגע היית באיטליה…״.

בעלי ,כידוע לקוראות פה , חולה סרטן. בתמונות שאני מעלה הוא דווקא נראה נפלא. זה כמובן ברור שלא אעיז להעלות תמונה לא מוצלחת שלומה שגורר תגובות ותחושה ״שהכל בסדר איתה״ וסילאן ושושנים חזרו למסך חייה.
יש נקודה שחשוב לזכור. כשפייסבוק ,שואל “מה אנחנו עושים היום” , הוא ממש לא מתעניין בנו , עבורם אנחנו חיילים פשוטים , בצבא הבליונים שלו .
לצוקי ממש לא איכפת מאיתנו . האגו שלו , מחובר לחשבון הבנק, שכל לייק וקליק שלנו מצלצלים לקופת הזהב “החינימית” שהוא בנה. תכלס לעצמו. ואנחנו משלמים בהפסד שעות של חיים כאן ועכשיו. שעות שהשקעה בהן לעולם לא תחזיר תמורה נאותה.

צריך להבדיל בין הרעלה חברתית לחוויה חברתית. ולפעמים קשה לזהות בזמן אמת. שאת עוצרת ארוחה עם חברים לצילום תיעוד שנראה לפעמים כמו “אנחנו עושים חיים ואתם לא”.
גאון האיש, ללא ספק. אבל אני אולי לא הראשונה שמזהה עד כמה הוא השתלט על חיינו .
אבלהיום ברור לי שפייסבוק בדרכו החוצה מחיי.

בקיצור , לחצתי על מחיקת האפלקציה מהאיפון. פחות הודעות פחות חפירות . הרווח המיידי הסוללה שורדת יותר זמן. נכון ,אני לא מבטלת את החשבון , כי הוא נושא את הזכרונות שלי. יש לי קהילת נשים שאני מנהלת ואני חייבת להיות נוכחת בה. אבל לא חייבת להיות שם 7/24.
מורידה כל תמונה מהפיסבוק שלי למחשב, ומעלה לענן הוירטואלי.
ואני באמת מקווה שהענן, לא יתפוגג לי.
הפסקתי לשתף “לייב” מכל מיני מקומות בעולם.
החלטתי שאני אתחבר למי שאני רוצה, כמו שפעם התחברנו: בטלפון, בהודעות אישיות ובמפגשים .
זהו, אמרתי את זה .

מאתמול אני ב”דיאטת פייסבוק". הרבה קלוריות של תכנים מיותרים יוסרו ממסך חיי.

מבטיחה לדווח איך “הדיאטה” מתקדמת לי ומה הן התובנות שלי. בנתיים נראה לי שאני לא חסרה לאף אחד. אבל בעצם לא ממש בדקתי.

נאוה רייץ
Tel Aviv born , living in the USA since 1982 a mother of two boys Ariel 23 and Jordan 21, will live partly in new york city , Amsterdam and mainly Tel Aviv .after a brain surgery in 2012, early retirement from my line of work as a baby bedding designer at www.navasdesigns.com ,attached to dutch guy Albert ~ ~ love my new life in Hebrew and English~