את הפוסט הבא אקדיש לאמנית מרתקת במיוחד בשם תרזה פיודורובנה ריס, שהשתייכה לאסופה של אמניות יהודיות שפעלו בוינה בשלהי המאה ה-19. בספר בשם "מפעל הזיכרון" שיצא ב 2012, חושפת הכותבת ג'ולי מ' ג'ונסון את המחקר שלה אודות הנשים הנשכחות של האמנות הוינאית, שנשכחו בצל עליית המשטר הנאצי, גורשו, ברחו או הושמדו, ורוב רובן של יצירותיהן לא שרדו.
בסוף המאה ה-19 קמה תנועה אמנותית מחתרתית בשם הזסציון הוינאי שבראשה עמד גוסטב קלימט. בתנועה היו חברים אמנים יהודים רבים, והיא גם נתמכה על ידי פטרונים יהודים שתרמו כסף, קנו יצירות וטיפחו אמנים, אך נשים לא היו מורשות להצטרף לקבוצה. למרות האיסורים על לימודים באדקמיה וההדרה מהקבוצות האמנותיות, אמניות יהודיות רבות הצליחו לבנות קריירות מצליחות ומרשימות. חלקן אף התייחסו לאווירה הפוליטת והחברתית שהובילה לעליית המשטר הנאצי ומחו על כך ביצירותיהן. המפורסמות שביניהן: הציירות טינה בלאו, ברוניקה קולר- פינל, פרידל דיקר- ברנדייס, גרטה וולף- קראוקר, הלן פון טאוסיג, הפסלות קאת'י ברל, מירים רוז- זילבר, מארי דוראס ואירמה רוזנשטיין.
תרזה פיודורובנה ריס נולדה ברוסיה בשנת 1874 למשפחה יהודית אריסטוקרטית. היא למדה באקדמיה לאומנות במוסקבה, אך סולקה מהלימודים בעקבות התנהגות פרועה וחוסר קבלת סמכותם של המורים. בגיל 17 היא התארסה ולאחר זמן קצר ביטלה את האירוסין ונישאה לאחר, נכנסה להריון וילדה ילד שנפטר לאחר מספר חודשים. בגיל 20 חזרה לבית הוריה, גרושה ואם שכולה, ומאותו הרגע החליטה לנטוש את מוסכמות החברה ולהתמסר לדחפיה האומנותיים וליצירתה. היא היגרה לוינה והפכה לתלמידתו של הפסל אדמונד הלמר. לאחר שראה צילום של הפסל שלה "סהרורית" והתרשם מיכולותיה, הקצה לה סטודיו באקדמיה לאומנות בוינה, ובכך הם עקפו את האיסור על נשים ללמוד באקדמיה לאומנויות. תרזה הפכה לבת טיפוחיו של הלמר, ובתור כזאת היא יצרה פסלים בשמו בהזמנה. היא הוחמאה מאוד שהוא התגאה בעבודותיה והציג אותן תחת שמו, שתיים מהן עדיין מוצגות עד היום.
עד מהרה תרזה הצליחה ליצור לעצמה קשרים בעולם האומנות הווינאי שהיוו תשתיות לקריירה העתידית שלה. בשנת 1895 הציגה את פסלה הראשון בבית האמנים בוינה. הפסל הציג את דמותה של מכשפה ערומה ישובה על סלע וקוצצת את ציפורני רגליה. שיערה של המכשפה סבוך ופרוע, ומבטה צופה לאופק והיא מחייכת ונושכת את שפתייה בציפייה למה שעתיד לקרות. הפסל עורר שערוריה מיד עם הצגתו, שכן להציג דמות אישה עושה פעולת טיפוח שאמורה להיות מוצנעת ופרטית עורר זעזוע. היסטוריונית האמנות אמיליה לויטוס כתבה על הפסל שסיבה נוספת להתנגדות הרבה אליו היה הכוח שמפגינה המכשפה. היא מודעת לכוח שלה לזרות הרס וחורבן והיא שואבת מהידיעה הזאת הנאה וריגוש.
תרזה התפרסמה בזכות הפסל והפכה לדמות מוערכת ומוכרת בסצנת האמנות הווינאית. היא אירחה בסטודיו שלה אישים חשובים כמו קיסר וינה, שטפן צוויג, הרצל, ומארק טווין, אותו אף פיסלה. זו הייתה אשתו של מארק טווין, אוליביה, שהציעה לצלם את תרזה בזמן שפיסלה את בעלה, משום שאנשים רבים התקשו להאמין שאישה יכולה לעמוד במאמץ הפיזי הכרוך בלהיות פסלת. ההיפוך המגדרי שהיא יצרה בהיותה פסלת שמזמינה לסטודיו שלה גברים ומפסלת אותם סקרן אותה וייחד אותה בנוף.
בשנת 1906 פתחה תרזה סטודיו משלה. בשנת 1909 הציגה פסל בשם "חווה", שעל יצירתו כתבה:
הייתי בחבלי לידה רוחניים, ראיתי מול עיניי את יצירתי "הבלתי מנוצחים". כמו לפני כל יצירה חדשה חשתי חסרת מנוחה ומפוזרת, הרעיון החדש שלי ממלא אותי ודוחף אותי אל האור. יצירה היא לא פחות מאשר לידה. אני, כאישה שחוותה הן לידה פיזית והן לידה רוחנית, יכולה לומר שילדיי העשויים שיש וברונזה הם חלק ממני לפחות (ואולי אף יותר) כמו ילד בשר מבשרי. הזרע של כל יצירה חדשה, שנגלה אלינו בצורה מסתורית ממעקי הנפש שלנו, ניזון מלבנו ודמנו ומתקיים מכוחנו בדיוק כמו עובר פיזי; הוא גדל, מתבגר ושואף באופן תמידי אל האור…
…נתקפתי כעס כנגד הנורמות החברתיות, כעס כנגד חוסר האונים של האישה ואי יכולתה לשנות את החוקים החברתיים חסרי ההיגיון. לא הצלחתי להבין למה נשים לא הצליחו לשפר את מעמדן במהלך ונאלצו להסתפק בתפקיד כה משני בהיסטוריה האנושית- אישה, ברחמה מתחילה ונגמרת האנושות! אני לא מבינה למה הנשים בנות זמני מוכנות להסתמך על גחמות האהבה ההפכפכות של הגברים. ובכל זאת, נראה שזהו גורלן של נשים מאז ימי חווה, מאז החטא הראשון.
תרזה בחרה להציג את חווה כשהיא שוכבת בתנוחת עובר, בגף חשוף ופגיע ומגוננת על עצמה, ושפת גופה משדרת אבל ואובדן. בעקבות הצגת הפסל הזה, הושוותה תרזה לפסלים אחרים בני תקופתה כמו קמיל קלודל ואוגוסט רודן, שגם הם היו ידועים בהבעת רעיונות מופשטים באמצעות מבעיו של הגוף.
בשנת 1928 פרסמה תרזה את האוטוביוגרפיה שלה, "שפת האבן". עותקים בודדים ממנה שרדו והם מוצגים כיום בבית האמנים באולם לספרים נדירים. בשנת 1938 תחת המשטר הנאצי, תרזה פונתה מהסטודיו שלה והוא הועבר לידי הפסל גוסטינוס אמברוזי שעבד בצמוד לאלברט שפר, הארכיטקט של היטלר. מעט מאוד מתועד על קורותיה של תרזה במהלך מלחמת העולם השנייה, ידועים לנו רק הפרטים היבשים- ב1942 היא נמלטה לשוויץ, ונפטרה שם 8 שנים לאחר מכן.
בעשור האחרון התעורר עניין מחודש בעבודותיה, אלה ששרדו את ההפצצות עברו עבודת שחזור ומוצגות כיום במוזיאונים ברחבי וינה ומקבלות את הכבוד ואת המקום הראוי להן בתולדות האמנות הווינאית והעולמית.