"ילדים מאמינים לכל מה שהמבוגרים אומרים. הם מסכימים איתם, מקבלים את דבריהם והאמונה שלהם כה איתנה עד שהיא מושלת בכל חלום החיים שלהם. לא בחרנו באמונות אלה, וייתכן שמרדנו בהן, אך לא היינו חזקים מספיק לצאת מהמרד כשידנו על העליונה. התוצאה היא כניעה בהסכמה למערכת של אמונות" (מתוך ארבע ההסכמות / דון מיגל רואיס).
היום, כשיש לי קצת פרספקטיבה, אני יכולה להגיד, שנתתי לאמונות לשלוט בחלומות שלי.
אמונות=פחדים=חוסר ביטחון=תקיעות
"כסף לא גדל על העצים", "צריך לעבוד קשה", "אסור לעזוב עבודה בלי שמוצאים עבודה אחרת". מוכר לא?
האמונות האלה תוקעות לנו את החיים, משתקות אותנו, גורמות לנו לפחד משינויים ומנציחות את מה שהחברה רוצה מאיתנו: להמשיך ללכת עם הזרם, לקבל ללא ערעור את חוקיה, לפעול רק לפי מה שנהוג. אחרת… נסבול מאד וניפול לתוך תהומות.
כמה אומץ נדרש כדי לקחת סיכון ולחיות, לבטא את מי שאנחנו באמת, להיות אנחנו עצמנו ולא לענות על דרישות של אחרים.
הרבה שנים רציתי להפוך להיות עצמאית, כנראה שלכל דבר יש את המקום שלו והזמן שלו. ככל שהתעמקתי בלהכיר את עצמי יותר, החלטתי שאת החצי השני של החיים שלי אני רוצה לחוות במלואו, ולא לתת לאף רגע לחמוק מבין ידיי.
כשעבדתי כשכירה, התבוננתי מהצד על עצמי והרבה דברים הפריעו לי, ניסיתי להתנגד להם בהתחלה, עד שבשלב מסויים כבר לא יכולתי ואפשרתי להם להשמיע את קולם.
הרגשתי שאני הולכת לעבודה שלא באמת נותנת לי משמעות. ידעתי שאני יכולה להיות הרבה יותר משמעותית במקומות אחרים. גם כשרציתי הרבה פעמים לגדול, הורידו לי את הראש, שלא אהיה יותר טובה ממי שמעליי, בטעות. הייתי חלק מתחרות שלא בחרתי בה, תחרות על מעמד תעסוקתי, מיקום בחברה. ראיתי אנשים מדברים בשיא הרצינות וכובד ראש על נושאים שנראו לי לא חשובים. ישבתי בישיבות משמעממות וראיתי איך כל אחד נלחם על עמדותיו כמו אריה.
בין קירות אפורים רוב שעות האור, חשבתי לעצמי, ככה אני רוצה להעביר את החיים? לחכות לנקודת האור היחידה שהיא סוף השבוע הקרוב? החופשה הבאה? הבגד שאקנה לי? האם זה מה שיפצה אותי על התחושות שלי?
כסף, כסף, כסף…
מה יהיה? מאיפה יהיה לי כסף אם אפסיק לעבוד? מה יגידו? איך ארד באיכות החיים (אם אפשר לקרוא לזה איכות)? איך אחזיר את כל ההלוואות?
אז כמו שאבא שלי תמיד אמר לי, לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד. במקביל לשכירות, התחלתי מגיל 40 ללמוד משהו שארגיש בו משמעותית עבור עצמי ועבור אחרים.
ניסיתי כל מיני דברים. מכירות באינטרנט, NLP, כתיבה, בודהיזם, מיינדפולנס. ראיתי שהנטייה שלי היא טיפולית, לעבוד עם ילדים ומבוגרים. למדתי הנחיית מיינדפולנס בעבודה עם ילדים. ככל שהתמקצעתי בתחום, הרגשתי שזה הייעוד שלי, לעזור לאחרים להיטיב עם חייהם, כפי שאני עשיתי עם עצמי.
וכשמוכנים לצאת לדרך, הדרך נפתחת. התחילו להגיע הצעות לסדנאות, מעמותות, מארגונים, מפרטיים ולאט לאט התחלתי לבנות את עצמי, להאמין שאני יכולה לעשות צעד אחד מפחיד ומחושב ולצאת לחיים עצמאיים.
זה לקח זמן, בהתחלה הייתי עצמאית במקביל לשכירות, וכשצברתי קצת ביטחון (עדין לא כסף) ותמיכה מהסביבה הקרובה החלטתי לקפוץ למים ויהי מה.
שום דבר לא חיכה לי. הכל זה אני. אימפריה של אישה אחת שהחליטה להפר אמונות והסכמים וללכת אחרי החלומות שלה.
הוודאות הקטנה שהייתה לי היא, שאני בונה משהו משלי שמתחיל לנוע. אם זה ילך טוב, אז מצוין, אם לא, תמיד אוכל לחזור למשרד או לחפש תחום אחר.
כמה תובנות מהדרך של השנה האחרונה:
– כל היכולות שלנו, העוצמות שלנו, שלא תמיד באים לידי ביטוי כשכירים (מכל מיני סיבות), יבואו לידי ביטוי בהיותנו עצמאים במנות כפולות ומכופלות.
– חשוב להיות עם הפחד. לא להבריח אותו, כי הוא חוזר בגדול. גם לא לתת לו לשתק אותנו.
– האומץ לעשות שינוי מביא לאמונה עצמית מאד גדולה וידיעה שאם עשיתי את זה, אני יכולה לעשות הכל.
– ההתקדמות שאת מצליחה לעשות בעשרים שנה של שכירות לא דומה להתקדמות שאת משיגה במשך שנה כעצמאית.
– אם אתן בנות 40 פלוס מינוס, ברור לכן כבר בטח שיש איזשהו משבר אמצע חיים. קחו אותו ותרתמו אותו לטובתכן. לכו תלמדו משהו, תהפכו תחביב לעיסוק, שתמיד יהיה לכן את שער היציאה לעצמאות ברגע שתרצו.
– גם כשכירה ידעתי לקחת מתי שהייתי צריכה חופשות. כעצמאית אני יודעת על אחת כמה וכמה לתת לעצמי חופש בכל רגע נתון שאני מרגישה צורך.
– עצמאות זה לא פשוט. הרבה עבודה. דאגה יומיומית למקור פרנסה, מבוקר עד ערב וגם בלילה בתוך השינה. יחד עם זאת, אין מחיר לחופש.
– לצמצם זה לא נורא. ירידה לצורך עליה, לא צריך לפחד מזה. בסוף הכל חוזר ובגדול.
– כמו שחרור מהצבא, אתה מסיים תפקיד, יוצא לעולם, אף אחד לא מחכה לך. עדיין בחוץ הכל רגיל. רק הפעם זה עניין של נקודת מבט, מה אני בוחרת לראות, האם את השמש שזורחת, את הפרחים שפורחים, או את האדמה היבשה והעצים העירומים.
– למי שטוב במקום שלה, מעולה. שינוי מגיע בדרך כלל ממקום של משבר. זה היתרון הגדול במשברים.
– כעצמאית, חשוב לשמר ולשפר את מיומנויות התקשורת, במיוחד כשהסביבה הטבעית שלך כבר לא בין אנשים כרגע. תמיד טוב שתהיה איתך חברה או חבר, שותפים למסע. נמצאים גם הם באותו סטטוס שלך, ככה תוכלו לתמוך זה בזה.
אם זה מהווה איזושהי השראה עבור מי שבתהליך שינוי, עשיתי את שלי. אם רוצים לדעת איך עושים את זה, מוזמנות.ים לסדנת מיינדפולנס שאני פותחת לקראת האביב.
הסדנא בת 6 מפגשים, תחל ב 15/3 בין השעות 20:00-22:00 במרכז מתחברים בהרצליה, בן גוריון 33.
לפרטים נוספים, אפשר להיכנס לדף האירוע
מיקה אפלבאום, מנחת סדנאות מיינדפולנס פרטי,
מיילmikaappelbaum@gmail.com
טלפון: 050-6507111
קישור לעמוד העיסקי בפייסבוק
