לא הכרתי אותו כלל. ולמרות זאת הידיעה בדבר מותו סחפה אותי לעצב עמוק מאד.
יומיים עברו מאז הידיעה הכואבת שחייו הצעירים הסתיימו בעיתוי מצמרר בעת שניסה בעצמו להציל חיים, אחרי שהרופאים נלחמו על חייו ולא הצליחו, ואני לא מסוגלת לתפקד.
כשאני מוצאת את עצמי מגיבה בעוצמות כאלה לאירוע שכביכול רחוק ממני, אני מיד מפנה את הזרקור פנימה ובודקת עם עצמי – איפה זה פגש אותי?
עד הבקר לא הצלחתי להניח את האצבע על תשובה מניחה את הדעת (מעבר לברור מאליו).
ופתאום, הבקר באמצע מפגש "טרנספורמציה" בו עבדתי על ניקוי התודעה מחסמים מעכבים, הבליחה בי ההבנה, מכיוון בלתי צפוי:
זיהיתי בתוכי פחד "לא להספיק". שאולי עד שאצליח ללמוד את כל רזי השיווק באינטרנט, לנקות את כל החסמים המעכבים הצלחה, כבר אהיה מבוגרת מידי בשביל לפתוח בקריירה שלישית ולממש את החלום הכי הכי שלי, שמחכה כבר הרבה זמן למימוש.
ספק שאת לחישתו שמעתי, שמא לא אצליח לחוות את האושר והסיפוק מלראות אחרים נתרמים מהמתנה שיש לי לחלוק עם העולם..
כאן זה פגש אותי.
החיים הצעירים של יוצר צעיר ומוכשר שנקטעו בטרם עת.
אמיר פריש גוטמן, יהי זיכרו ברוך.
על מה שבי שרוטט כפחד "לא להספיק"-אני מצטערת, אני אוהבת אותך, תודה.
על כל מה שעלול למנוע ממני להאמין שאני אספיק להביא את המתנה שלי לעולם בקצב הנכון לי ולחוות אשור וסיפוק מהערך שזה יביא לאנשים–אני מצטערת , אני אוהבת אותך תודה.