"אני אוהב את האור כי הוא מראה לי את הדרך, אך אני אוהב גם את החושך כי הוא מראה לי את הכוכבים" (אוג מנדיאו)
הפעם החלטתי לכתוב לך, כן לך!
אם את בתחילתה של הדרך, באמצע או בסופה. אם את "ביום שאחרי" או היית שם בעברך
את כן את…
שהרגשת משהו מוזר באמבטיה, או מיששת את עצמך והרגשת אותו או שרק הלכת לבדיקה שיגרתית ו….
את שבדיוק יצאת מהרופא עם דמעות בעיניים וגוש בגרון.
את כן את, ששמעת את המילים הגוש שלך סרטני!
את שהסתכלת מבחוץ על מה שקורה בחדר ועדיין לא הבנת שמדובר בך.
את שנסעת הביתה והמילים התחילו לחלחל בתוכך.
כן את,
את שבכית את נשמתך, איבדת את שנתך ולא ידעת איך את מספרת לילדייך ומקורבייך.
את שהבנת שאת הולכת לפסוע במסע חדש ומאתגר בדרך אל הלא נודע.
את שהיית צריכה להתרוצץ מבדיקה לבדיקה: ביופסיה, mri, pet ct, אקו לב, סימונים, רופא מרדים, צילום חזה, בדיקות דם.
את כן את,
שלמדת מושגים רפואיים בשבוע biards 4c,5,6, פיזור משני, האדרה, אונקוטייפ, פרמטרים, הקפאת ביציות, טריפל נגנטיב, her2, הורמונלי, לפקטומי, מסטקטומי, לימפדמה, קרינה, נויטרופילים, brca 1-2, טיפול נאו-אדג'ובנטי …
את ששיננת לעצמך שמות של חומרים כימיים שנכנסו לך לגוף טקסול, טקסוטר, אמנד, פלוקסי, סטרואידים, קרבו, AC, אדריאמיצין, ציטוקסן, קסלודה, ניופוגן, פארמין, זופרן – וחיפשת בד"ר גוגל מה המשמעות שלהם.
את כן את,
שהיית צריכה לרוץ לקבל אישורים מיוחדים כדי לקנות מלאי של תרופות בבית מרקחת. שהיית צריכה לקחת שני כדורים לפני הארוחה, אחד אחרי, שלוש פעמים ביום, זריקה ביום שלפני, ומה אחרי? כשעד אותו רגע בכלל לא נטלת תרופות.
את שהיית צריכה להתלבט בין המחלקה האונקולוגית בבלינסון, איכילוב, תל השומר, מאיר, אסף הרופא, אסותא – במקום להתלבט איזה צבע שמלה לקנות.
את שהגעת בפעם הראשונה ושאלת "איפה נמצאת המחלקה האונקולוגית" ולא הבנת באיזה סרט את נמצאת.
את שראית לראשונה במחלקה את כל האנשים יושבים בכורסאות, מחוברים לעמודים עם שקיות בצבעים שונים והבנת שגם את הולכת לשבת בכורסא כזאת.
את שמוחך שוטט במחוזות אחרים כשהאחות ישבה והסבירה לך על כל תופעות הלוואי שעומדות להיות, איזה כדורים לקחת ומתי. כשהעובדת סוציאלית סיפרה לך מהן "הזכויות" החדשות ש"זכית" להן, כשהתזונאית הסבירה לך מה לאכול – והכל נשמע לך עמום ומרוחק.
את כן את,
שחיברו לך את החומר האדום בפעם הראשונה ואמרו לך לא לזוז כי הוא עושה כוויה בחוץ ושאלת את עצמך אז מה הוא עושה בפנים?
את שנזכרת בכל הסרטים שראית את הבחורה מקיאה את נשמתה מעל האסלה ומתעוררת כשכל השיער על הכרית ושאלת את עצמך האם ככה זה במציאות?
את שהבנת שאת הולכת לאבד את הדבר היפה הזה שנמצא על ראשך. שהתחלת לחפש פיאה או מטפחת או כובע או פשוט החלטת ללכת ללא כיסוי, אבל בכית על אובדן שיערך.
את כן את,
שהלכת לספר בפעם הראשונה לא בשביל לעשות צבע או גוונים אלא כדי לגלח את שיער ראשך.
את שהסתכלת במראה וראית שם דמות מבוהלת, מבולבלת, חסרת תשובות.
את שחיכית לתופעות לוואי שיגיעו והן הגיעו בחלקן או ברובם. הבחילות, כאבי הבטן, החולשה, המערכת החיסונית שנחלשה, פצעים בפה, כאבים בגוף, נימולות, חולשה בגפיים, חום, ציפורניים משחירות ומתרוממות….
את שהבנת שאת נושאת את הגן או התעקשת לעשות ריצוף גנטי.
את כן את,
שכרתת את שדייך, הוצאת את שחלותייך מבחירה או כי הרופאים המליצו. שיצאת מהניתוח אם נקזים או בלי. שלא הצלחת להרים את ידייך והיית מוגבלת בתנועותייך. שלבשת חזייה 24 שעות במשך חודש, חגורת לחץ על החזה עד כדי גועל.
את שהתעסקת בשאלות האם לשחזר את השד או לא. האם לקחת שומן מהבטן, עור מהגב, מותחנים או סיליקון ורקמה ביולוגית רק כדי להחזיר את שדייך.
את שעברת ניתוח להוצאת הגוש והצלקת שלך מתנוססת לה בצד, באמצע, למעלה, למטה, עם או בלי פטמה – אבל היא שם, עדיין אדומה, מזכירה לך…
את כן את,
שהגעת 21 יום או 28 או 30 פלוס כל יום, כל יום, לכמה דקות כדי להקרין בדיוק באותה נקודה את שדך.
את שמרחת משחה לפני, אחרי על עורך האדמומי והצורב.
את שהמשכת עוד שנה בטיפול ביולוגי, שבולעת עוד עשר שנים כדורים.
את כן את,
ששינית את התזונה, הפכת את התודעה, התחלת לשנן מנטרות או לעשות מדיטציה, לעשן קאנאביס, הרחקת את כל מי שעושה לך רע, נפרדת מבן זוגך או הבנת כמה שאת אוהבת אותו, התחלת להתעמל, לשחות, לרוץ והפסקת לכעוס.
את שמתעוררת בלילות מגלי חום או בהלה, שחרדות משתלטות עלייך לפני כל בדיקה, שהרופאים מטרטרים אותך על כל כאב חריג, שאת מפסיקה לנשום כשאת פותחת את תוצאות הבדיקה האחרונה.
את כן את – ששואלת,
מתי השיער יגדל? האם אפשר לצבוע? מתי המשקל יורד? האם לעשות קעקוע בגבות? האם היכולות חוזרות להיות כבעבר? האם הפלומה שצומחת על הפנים נושרת? האם הנפש מתאוששת? האם החרדה שוקטת? האם יש עוד בדיקות תקופתיות שעליי לעשות? האם להמשיך בכדורים או להפסיק? האם אוכל להשאיר את כל זה אי פעם מאחור???
את שנמצאת "ביום שאחרי". שחזרת ממסע ההישרדות שלך. שמתמודדת עם הסביבה שלא ממש מבינה אותך! שרוצה שתשאירי הכל מאחור, שתחזרי לשיגרה, שתמצאי את עצמך, שתשמחי על היותך בריאה. ואת עדיין מחפשת את דרכך, אוספת את האסימונים שנופלים לאיטם.
את שמתמודדת עדיין עם הטראומה, שתוהה איך ממשיכים מפה, איך חוזרים לשיגרה שכל כך ייחלת לה, איך את רוצה שיראו חייך? מה למדת מכל זה? איך את בוחרת לדייק את עצמך!
את כן את…….
ואני, כן אני
רק רציתי להגיד לך –
לך,
כן לך….
הזמן עושה את שלו,
השאלות מתבהרות,
הערפל לאט לאט מתפוגג,
הדרך מתחילה להיות מדויקת וברורה.
רואים את השבילים החדשים שצצים בצידה, את הפרחים הצבעוניים שנגלים, את היופי מסביב.
השערות צומחות,
הגבות מתמלאות,
המשקל יורד,
הגוף מתאושש ומתחזק.
הנפש מדייקת את עצמה,
התשובות מגיעות,
הצלקות מתעמעמות.
הכאבים פוחתים,
ואת כן את,
לומדת לקבל את עצמך – קצת של פעם, קצת של עכשיו, קצת שונה. פחות מעורפלת הרבה יותר אמיצה.
יותר ברורה לעצמך,
קשובה לבחירותייך,
מתחילה להבין איך את רוצה שיראו חייך ופועלת לשם כך עם הרבה אומץ והחלטיות.
כי את, כן את,
הגיבורה במסע הזה.
את כן את – היית שם, עדיין שם.
מטפסת במעלה התהום שנפערה תחת רגלייך, מסתכלת לסרטן בעיניים ואומרת לו….
הנני פה, עם כל הוויתי, עם כל מי שאני, עם מכלול תכונותיי ומעלותיי – ואני נשארת פה לעוד הרבה זמן!
מאמינה בגופי, בתודעתי, בנפשי, ברופאיי, באהוביי – שיעזרו לי להבריא, למצוא את דרכי…
בוחרת בעצמי!!!!
ממני אלייך
מאחת שהיתה שם, ואיתך כאן
