הפוליטי הוא אישי
מאת לינדה אביטן, חברת הנהלת נשות הכותל
"האישי הוא הפוליטי" הוא עקרון פמיניסטי שנטבע ע"י מנהיגות הפמיניזם הרדיקלי בשנות השבעים. העיקרון מצביע על המשמעות הפוליטית והחברתית של חוויות החיים האישיות של נשים – מהטרדה, עד אפליה בשכר, אלימות, אונס, הדרה ועוד. אנחנו מכירות את השיח והמאבק הזה לצערנו שנים רבות. אני רוצה להתבונן לרגע הפוך, על האופן שבו מה שנתפס כפוליטי – הוא בעצם אישי.
זה שנים רבות שאני משתתפת בתפילת ראש חודש עם נשות הכותל. התרגלתי ואף התעייפתי מהשאלה החוזרת והמאשימה: "למה אתן עושות פרובוקציות?".
כפי שאפשר להתייחס להחפצה של נשים כאקט של דיכוי עם משמעות פוליטית, כך אפשר להתייחס גם לחווייה התפילה שלנו. הבריונים העטים עלינו מידי ראש חודש בכותל, נוטלים את חוויית התפילה האישית והרוחנית שלנו ומעוותים את כוונתה. הם מפרשים את התפילה כהתרסה, כפרובוקציה, כחילול קודש – בגלל צורת ההסתכלות שלהם על העולם. עולם בו אין לנשים זכות להוביל תפילה ולהנכיח את עצמן במרחב הציבורי. לו רק ידעו מה משמעות התפילין עבורי, את החיבור האישי העמוק שיש לי לרצועות העור הללו – אז היו מתייחסים אחרת? הם רואים את התפילין כאמירה פוליטית, אך עבורי זו חווייה אישית עמוקה.
כשישבנו שבעה על אבי ז"ל, קיימנו תפילות משותפות לגברים ולנשים, כפי מנהגנו בתנועה המסורתית. בבוקר הראשון בעודנו מתכנסים, פנה אליי אחי באגביות "לינדה את מניחה תפילין?" לרגע הופתעתי- מעולם לא הנחתי תפילין קודם לכן. בעודי פותחת את סידור התפילה, הדבר הצית בי מחשבות. במהלך השבעה הרהרתי בתפילין של אבי. העציבה אותי מאוד המחשבה שכנראה לנצח הם יעלו אבק במגירה.
התלמוד דן רבות במעמד של תשמישי קדושה. אלה מקבלים משמעות קדושה הנטענת דרך השימוש בהם לצורך תפילה והתקרבות לה'. חשבתי על כך ועל אבי – שהתפילין שלו נושאים את זכר חייו: תפילות, תקוות, תחנונים והודיה לקדוש ברוך הוא. נזכרתי בתקופת האבל על סבי, עת אבי התחיל להניח תפילין באופן יום יומי. ההשראה מחייו של אבי ואמונתו הובילו אותי בסוף השבעה להחלטה. הוצאתי את התפילין בידיים רועדות מעט, ובעזרת גבר (שלא ממש אהב את הרעיון, אך כיבד את רצוני), הנחתי תפילין בפעם הראשונה, בעודי דומעת ומברכת במילים שאבי בירך כל השנים.
בכל פעם שאני מניחה תפילין, אני מתחברת לאבי המנוח ולמסורת העשירה שהוא חלק עימי בחייו. חשוב לי להרגיש חופשיה ובטוחה להתחבר עם התפילין ולחוות את החיבור הזה מתוך זכות.
כשהגענו לכותל בראש חודש אדר ב', לקיים תפילה מיוחדת לכבוד 30 שנה לארגון, היינו אלף נשים מהארץ ומחו"ל. האירוע הופרע קשות ע"י קבוצות גדולות של מתנגדות ומתנגדים קיצוניים ביניהם גם בחורי ישיבה ובנות אולפנה. בסופו של דבר, האלימות הסלימה לידי כך שנאלצנו להתפנות בעזרת שוטרי מג"ב מעזרת הנשים ועברנו להתפלל ב"עזרת ישראל" שבקשת רובינזון.
כשהיינו בתהליך הפינוי, עשרות מצלמות הבזיקו בפניי ולעג אכזרי התפשט סביב. ניסיתי להתחבא מאחורי הסידור, מסתירה את פניי מפני הצלמים – בניסיון בלתי אפשרי לשמור על הפרטיות שלי. השמחים לאיד לעגו לתפילין שלי, דחפו ודחקו בי בזלזול.
בדרך כלל כשאני מתפללת, אני מוקפת בתחושות של רוגע, קדושה וביטחון. הטלית והתפילין כרוכים סביבי והתפילה מחזירה אותי לתחושות של בית מוגן. אך כאן, הבריונים קרעו מעליי כל רגש של מוגנות או קדושה. הם זלזלו ולעגו לתפילין הטעון בזכרונות חייו של אבי והעמידו אותו לעלבון. הם הפכו את האישי שלי לפוליטי.
הטלית, התפילין והתפילה – הם שלי באופן פרטי, אשר אמורים להיות מחוץ לידם של אחרים. כוונותיי בעת התפילה הן ביני לבין ה' ולא מופע ראווה לניצול בידי אחרים. איני מבקשת אישור מאיש על זכותי להתפלל. תהא הסתכלותם של אחרים עליי פוליטית ככל שתהיה, אני בוחרת להשיב את תפילתי לאישי, ביני ובין הבורא.
—
לינדה אביטן, תושבת רחובות, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה מאונ' ראטגרס, ניו ג'רזי ותואר שני בעבודה סוציאלית מאונ' קולומביה, ניו יורק. גדלה בתנועה הקונסרבטיבית, ומאז עלייתה לארץ בשנת 1982, פעילה בקהילות מסורתיות בארץ. כיום יו"ר קהילת עדת שלום-עמנואל ברחובות. מזה שלושים ושבע שנה עובדת עם ילדים ומשפחות במוסדות משרד הרווחה וכן בקליניקה פרטית. הצטרפה לפעילות נשות הכותל בשנת 2010, עת נעצרו נשים על עבירת התעטפות בטלית.
