ובכן. להלן תוצאות האמת: אני יוצאת!
למסע. למסע "מלכת המדבר". אני יוצאת למסע "מלכת המדבר".
וההוכחה החד משמעית בלתי משתמעת לשתי פנים וכ"ו היא שאת כל אחר הצהריים+ערב ביליתי בחנות ענקית של ציוד לטיולים….היכל הטיול והמטייל של "קולומביה" מקום בו מעולם לא חשתי צורך או רצון כלשהו לבקר בו.
מצחיק איך גם בגילי אני עדיין מגלה בכל פעם משהו חדש על עצמי, לאחרונה לדוגמא גיליתי שעל אף העובדה שאני מחשיבה עצמי אדם שמתחבר בקלות ממש קשה לי להגיע למקומות חדשים לגמרי ולהתחיל מאפס.
הזירה ללא ספק זרה לי, חולצות מנדפות ומכנסיים שניתן לפרק לגורמים עד שיהפכו לביקיני לוהט, מנדף כמובן…נעליים שיש כאלה שיזליו ריר מהתרגשות ובעיני נראות לגמרי כהוצאה מיותרת. מגושמות וחסרות חן, למה אין בסגול?
ובמרכז החנות תור של נשים נרגשות. מה זה נרגשות, עולות על גדותיהן מהתרגשות. ואני, עדיין לא שם, מריצה בלופ את המנטרה: אני בכלל עדיין לא סגורה שאני יוצאת. השיפוצים, הילדים, הבעל, הכושר הבלוי.
אני מביטה בהן, מנסה למיין, לקטלג, מי כמוני? עם מי אדבר? מה הסיפור של כל השמחה המתפרצת הזו?
כשתחזרי – תביני !
מעגל כיסאות ועליהם שקיות ענק עמוסים בבגדים, שוב התרגשות היסטרית. אני מבחינה בשקית קטנה בתוכה ממתק וסרט וברכה לדרך, משהו בי מתחמם, מזכיר נשכחות.
הזמנתי בגדים במידה XXL קיבלתי XL מסתבר שגם XXXL צפוף עלי. אהה, זה בגלל שמיום קבלת הבשורה על יציאתי למסע עשיתי מה שהיה צפוי שאעשה: כירסמתי כל פחמימה ריקה שנקרתה בדרכי. אין כמוני בקבלת בשורות טובות
בו ברגע החלטתי שעד צאת המסע אני על אורז מלא ירקות פירות ומים. קצת קפה ואיזה גפילטע קטן בחג. ונראה מה יגידו מכנסי קולומביה החדשים שלי!
במעגל 28 נשים. הצעירה בת 28 והמבוגרת בת 69. חלקן הגדול עוסק או עסק או בדרך לעסוק בחינוך. רובן עושות ספורט להנאתן (להנאתן !?!?!)
מנהלת המסע, מסבירה. אני מקשיבה. משהו בי מתמסמס אל הידיעה שדבר גדול עומד לקרות לי, משהו שטרם חוויתי וספק אם הייתי בוחרת בו. אבל הוא התגלגל לפיתחי והוא צ'אנס לעוף. שוב, לפרוש כנפיים למחוזות אחרים, חדשים. להתנסות.
לרגע לא להיות המבוגר האחראי, לשחרר אל עבר העמימות שהיא מוטו של ממש במסע הזה. אותה עמימות, שלרב מאיימת עלי .הרגע, פתאום נראית לי חיק חמים שאני ממש רוצה ליפול לתוכו.
משהו מכל הדבר הזה מצלצל מוכר, מחנה קיץ, יער הזורע, שנים קסומות ורחוקות. ומנגד זר לחלוטין, אקסטרים ואתגר וג'יפ ויחד אינטנסיבי עם נשים מכל הסוגים.
מרגע לרגע זה הולך ומתגבר. הדבר הזה, נו, התחושה הזאת הנחמדה, המענגת, נו… השמחה.
יש, יייישששש. אני עוזבת הכל, את כ-ו-ל-ם את הבית שעוד לא גמור, את הפחדים של הגדולה לפני הגיוס, את פרץ ההורמונים של זה שהיה משופם ועכשיו הוא מתגלח, את צרותיו של המקפץ שעכשיו הוא גם רקדן. ואותה, את הדוצ'ה בת השלוש שמחוברת אלי כאילו הייתה קנגורו תינוק ואני אמא קנגרה חביבונת ומכילה עד אין קץ.
אני עוזבת את הקירח הטרוד. את חשבון הבנק. את אמא הקורסת. את כ-ו-ו-ו-לם.
ונוסעת למקום מרהיב, חדש ומאתגר. שם לא תמיד יש קליטה. שם עמימות היא חיק חמים.
הן חזרו ואמרו כל הזמן ש: כשנחזור – נבין.
נראה לי שמשהו קטנטן, פיצי ממש, הבנתי כבר עכשיו….
ימים יגידו.
הביטו ראו את גבי המתרחק, לא זיהתם אההה?
שלום. אני נוסעת!
וכן, אני גם הבעלים הגאים של זוג נעלי טיולים מגושם ובלתי צבעוני ממש. אין בסגול, שזו שערוריה, את מה בדיוק אני אמורה להתאים לצבע החולצה?
