העיר ריקה. פשוט ריקה. שני, הבת של אבי הירקן, יושבת בחוץ עם אדם, העובד הניגרי, ושניהם לועסים פירות ויורקים גרעינים. או גלעינים. או מה שזה לא יהיה. אין נפש חיה, רק אני והסלקים והפטרוזיליה והעגבניות, מלפפונים ובננות שאני בוחר. היא עושה לי חשבון ואומרת שכולם או בצפון או בדרום ואני מוסיף – או בחו"ל. השקט והיעדר התנועה סך הכל נעימים אבל גם גורמים לי להרגיש שאני בפרק מ-2023 של סרנה ושאולי ככה זה יהיה פה יום אחד, כשכולם יברחו מכאן, ומה זה אומר עלי – האם אשאר או איעלם מכאן גם?
בפייסבוק כולם רבים. כולם. הולכים מכות. לפעמים זה דחיפות וכאפות, לא משהו רציני, לפעמים זה מכות רציניות, לפעמים מכות רצח ברוטליות. כולם נאבקים, צורחים, דורסים, מבטלים אלו את אלו ובעיקר שונאים. ובינתיים המלך, ירום הודו, נעלם, סתימת הפיות נמשכת, הלאומנות בוערת, בלי הפסקה, כמו באר נפט והאפוקליפסה חוגגת או לפחות ממש עוד מעט תחגוג.
אז אני מתחפר עמוק בתוך מה ששלי. הגדול כבר חי את חייו העצמאיים ולא זקוק לליווי הצמוד שלי. הקטן והקטנה… ובכן הם בחופש וצריך להעסיק אותם והם ילדינו המופלאים והאהובים אבל הם ממלאים את ידינו בתעסוקה בלתי פוסקת שמיתרגמת לעייפות מתמשכת וכולה יום שני והחופש עוד רב.
מצד שני אני עצמי בחופש. ביום חמישי שעבר, אחרי שחזרתי מהעבודה, וביום שישי, יום הסדר וביום שבת – בכל אלה לא הצלחתי להזכיר לעצמי מספיק פעמים שביום ראשון אין צורך לקום בעשרים לשש כדי להתארגן ולארגן ולצאת לעבודה. התחושות והמחשבות כל כך צרובות בשגרה שלקח לי זמן להבין, באמת להבין, שאני בחופש. שניה אחרי שהבנתי התחלתי לחשוש מיום ראשון הבא ואני באמת לא מבין איך אאסוף את עצמי ואחזור אל עמל יומי הסיזיפי.
קפצתי בצהריים לבית המרקחת לקנות תרופות לאמא שלי. אספקה לשלושה חודשים. הרוקח היה כל כך נחמד ואדיב וטיפל בי ובהזמנה שלי בסבלנות יתרה. את התרופות האלה כן, ואת האחרות לא ומהסוג הנוסף רק חלק מהכמות המופיעה במרשם ואני צריך גם את זה וגם את ההוא וזה לקח זמן והכל נעשה על הצד הטוב ביותר. רוקחת אחרת שאלה בינתיים את הרוקח שטיפל בי למה הוא עושה עבודה מסוימת (שלא בדיוק הבנתי מה היא) בזמן שכל השורות (השורות בקופה הרושמת על כל מכירה) נרשמות על שמה של רוקחת שלישית. סוג של אינטריגות ארגוניות בזעיר אנפין. הוא הסביר לה והאמת שגם אני לא השתכנעתי מההסבר. הרגשתי שקצת מטפסים עליו. יצאתי משם ובצד השני של הרחוב, עשרים שלושים מטרים לפני, ראיתי מטופל שלי פוסע עם דודתו, שהיא האפוטרופוסית שלו. הם היו עסוקים בשיחה ואני הייתי עסוק בשאלה האם אני אמור להרגיש אשמה על כך שאני לא מתגעגע למטופלות ולמטופלים שלי, אפילו לא טיפה. עוד לא הכרעתי בסוגיה.
אלה ישנה, עוד מעט תקום. אני אסיים לכתוב ואלך לבשל. מיכל ויהלי מכינים איזו משימה לבית הספר. מסביב שיא השקט. ההפך הגמור מהתכונה שבדרך כלל מקיפה אותי בשעה הזו. אני קצת נהנה מהשקט הזה וקצת מרגיש אפלולית ודכדוך כמו בפרק של 2023.
\\