כמה מכם אולי אמרו לעצמם: אני לא אהיה כמו אבא/ אמא שלי? ובסופו של דבר , באופן לא מודע, נהגתם בדיוק כמותם?
גם יעקב אולי השלה את עצמו שהוא נהג שונה מאביו, שבחירתו ביוסף היתה כביכול תיקון לבחירה העיוורת של אביו בו, בעיוורון לזהותו.
הוא האציל את ה"בכורה" לצעיר תוך שהוא מכסה אותו בבגד. לא בשעיר עיזים אלא בכתונת פסים. כתונת פסים שבדיעבד תיטבל בדמו של שעיר עיזים כדי להסוות את האמת..
ופה יש מקום לשאול: האם באמת יצחק לא ידע שיעקב הוא הבן הנבחר? הממשיך?
האם אלוהים גילה רק את אזנה של רבקה ביחס לעתיד הבנים שברחמה, "ורב יעבוד צעיר"?
האם הוא לא זיהה את יעקב המחופש לעשיו "הקול קול יעקב"? ונתן לו את ברכת הבכורה דווקא משום שזיהה אותו כיעקב? (אבל הסווה זאת כדי לא להתעמת ישירות עם עשיו).
ואם זוהי ההנחה הרי שיעקב הולך בדיוק בדרכי אביו ומעניק את הבכורה לצעיר, והוא ממשיך בדפוס הזה גם בהמשך, עם בניו של יוסף, כבוחר באפריים על פני מנשה.
והנרטיב של יוסף חוזר אחר דפוסים בנרטיב של יעקב בוארירציה שונה מעט:
יעקב משולח מביתו עקב שינאת אחיו, לבית דודו לבן שבחרן ,לאחר שקיבל את ברכת הבכורה,בהתאם למסר האלוהי שקיבלה אימו.
ויוסף משולח מביתו, אולי עקב שינאת אחיו אותו, כדי להתעמת עמם, ומתוך אמונה שהבחירה בו היא גם הבחירה האלוהית.
יעקב מתכחש לזהותו (בוחר בזהות של אחיו)
ויוסף מתכחש לזהותו-כשבוחר לחיות כמצרי לכל דבר (נושא אשה מצרית, לבוש כמותם ודובר את שפתם, וקרוי בשם מצרי)
יעקב מתעכב במשך שנים לשוב לפגוש את אביו, וגם כעוזב את חרן אחרי 20 שנה הוא עדיין מתמהמה שנים בדרכו לבית אביו.
יוסף לא מנסה במשך כל השנים לחפש את אביו, להודיעו ששלום לו, או לשקול לחזור לביתו.
יעקב מתמודד עם דמות הצל שלו במעבר היבוק (יקוב-יבוק) אבל לא נרפא לגמרי מהצלקת שהותירה בו הבגידה בעצמו.
יוסף לחלוטין לא מתמודד עם הטראומה שלו. הוא מתכחש לה.
כשבאים אחיו למצריים הוא מתנכר אליהם, מרמה אותם, מתעלל בהם,ועושה עליהם מניפולציות: הוא מחביא את הכסף ואת הגביע באמתחותיהם ומפליל אותם, זורע בהם פחד ואשמה, כדי לגרום באופן מניפולטיבי שישאירו את בנימין איתו. למרות שעמוק מתחת, (אמתחת=אמת מתחת. תודה על ההארה הזו לאברהם סטן) קיימת בו תשוקה אמיתית ליפול על צוואריהם, זיכרון ההתעללות שלהם בו מנהל אותו.
(כמה פעמים קרה לכם שהחלטתם לסלוח למי שפגע בכם אבל משהו חזק יותר מההחלטה שלכם ניהל אתכם ובתקשורת ביניכם התפרצה אנרגיה אגרסיבית בלתי נשלטת או מניפולטיבית?)
שיחתו האותנטית והמרגשת של יהודה, סודקת את המסיכה שלו, יהודה ה"שמש" , "מדליק" את האור החבוי ביוסף. ואז הוא מתגלה בפניהם וסולח להם.
סולח- מבלי שאיפשר להם לבקש סליחה. מבלי שהתעמת איתם. מבלי ששאל אותם: איך יכולתם?
סולח כפי שסולח מי שפוחד להתעמת עם האמת. פוחד להאשים, ופוחד להרגיש אשם.
יאללה, בוא נסלח, נזרום הלאה, למה לפתוח פצעים, למה לדוש בדברים הכאובים, למה לכאוב?
בוא נברח ישר לHappy End . בוא נמשיך מאיפה שהיינו לפני כל הבלגן, נעשה delete לקטעים הדיסהרמוניים, כאילו לא היו..
ככה מנציחים את האנרגיות התקועות, את הקונפליקטים הבלתי פתורים, את הבגידות בעצמנו ואת הטראומות. ככה מעבירים אותם הלאה לדור הבא.
כשאנו סוחבים את פגיעות הישנות ואת המרירות שנלווית לפציעות הללו, אז הנסיון שלנו לנהוג בצדק מתעוות כתוצאה מתחושת הכאב. מה שלא נרפא בנו מונע מהלב לחוש חמלה ושומר אותנו בדפוסים של מניפולציות.
זה כל כך סימבולי שגם יעקב וגם יוסף מתו במצריים ונחנטו במותם.
מצריים- הלא היא המקום הצר, המייצרים.
ולחנוט מישהו- זה לא רק לקבע אותו בדפוס, זה לקבע אותו במסיכה מייפה.
ברי מזל הם אלה שמסוגלים לבוא בדברים -לא בהאשמות ובריבים- עם הוריהם או אחיהם בעודם בחיים ולקבל תשובות לדברים ששברו את ההרמוניה ביחסים.
בהיעדר בירור – הצד השני לקונפליקט נשאר רדוף רגשות אשמה ("אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" מב’ 21) שגם הם אנרגיה תקועה ומרעילה.
כשלא מתקיים בירור, כשאין קונפרונטציה, הדורות הבאים משלמים את המחיר, וההעברה הבין דורית ממשיכה עד עצם היום הזה.
ובל נשלה את עצמנו שגילוי האמת הוא עבודה חד-פעמית שמוציאה אותנו בבת אחת מהחושך לאור.
כל מסך שנופל, הוא עוד שכבה שמוסרת, שמאפשרת ליותר אור לבצבץ החוצה (וגם לחדור פנימה), זהו מסע של חיים שלמים, להסיר עוד שכבה, לקלף עוד מעטה, ולהגדיל את האור. ווכל שנצליח יותר כך נקל על הדורות הבאים.
אולי זוהי אחת הסיבות שיש בי תשוקה כה גדולה לעבוד עם הטקסטים המקראיים, כי כשאנו נכנסים לנעליים של הדמויות ונותנים להם קול, אנחנו לא רק מצליחים לרכוש תובנות אישיות ולהביא ריפוי לעצמנו אלא גם לנרטיב המקראי עצמו, מנתקים את השרשרת ומנקים את ההעברה הבין דורית,מדורי דורות.
לקבלת המדרש העכשווי השבועי ישירות לתיבת המייל הקליקו על הלינק:
https://bibliodrmh.ravpage.co.il/newsletter
הציור של Susan Aaron
#מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי