הספרים שאיש כבר לא יקרא בהם, לעולם

המסע הכי חשוב של חיי התרחש בחורף 2005, באוקראינה. תערוכה חדשה בגלריה זוזו, העוסקת בספרים שאיש כבר לא יקרא לעולם, הזכירה לי את ספר המסע שמלווה אותי עד היום

דרורה ויצמן, אבות הדורות, 2018, אסמבלאז'

לפני 13 שנים בדיוק, אחרי לילה של נסיעה ברכבת מקייב לאודסה, ואחרי שפגשנו את הלוחשת לכלבים בפעם הראשונה, כתבתי ביומן: "הבוקר הגענו לאודסה בערך בשבע, על הרציף כבר חיכה לנו איגור, המלווה שלנו מטעם העמותה (…) אי אפשר להגיע לבית הילדים לפני שמקבלים אישור ממשרד החינוך המקומי. שלב זה עבר בהצלחה ובמהירות. הגענו לבית הילדים בתשע וחמישים, עשר דקות לפני תחילת שעת הביקור. תקלה. אולגה המנהלת לא נמצאת. אסור להראות אף ילד ללא אישור שלה ומבלי שהיא נוכחת. חצי שעה מורטת עצבים עברה, ואז התברר שתעבור לפחות עוד שעה לפני שהיא תגיע. הלכנו לשתות קפה, חזרנו, חיכינו עוד קצת, באחת עשרה וארבעים בערך היא הגיעה, אנחנו כבר היינו על קצות העצבים, התרגשנו בטירוף אבל שמרנו על פאסון והיינו מאוד נחמדים. בעודנו יושבים אצלה במשרד, הביאו את הילדה. פרצתי בבכי כשראיתי אותה וגם היא ("מי זה האנשים האלה ומה הם רוצים ממני לעזאזל?"). ילדה מתוקה, ביישנית, עיניים חומות גדולות, שיער שאטני, ממש כמו ארז (…) מסתבר שהיא ילדה קשוחה ואמיצה, היא הפסיקה לבכות מהר מאוד והסכימה להיות על הידיים שלי, ובהמשך פשוט נרדמה עלי. לא הצלחנו לחלץ ממנה אף לא חיוך אחד קטן. רק בביקור השני, אחר הצהריים, כששיחקתי איתה "סבתא בישלה דייסה", היא שחררה סוף סוף חיוך קטן וממזרי".

זו הייתה אהבה ממבט ראשון ואחת לכמה ימים כתבתי עוד פרק ביומן והפצתי אותו במייל לכל חברינו ובני משפחתנו. במקריות שעליה אני יכולה לומר רק שאין דבר כזה, מקריות, פיניתי השבוע כמה מדפים של ספרי ילדים ונוער שאיש כבר לא יקרא אצלנו בבית, וברווחים שנפתחו על המדפים הופיעו לפתע שתי חוברות כרוכות ובהן היומן ששלחנו בהמשכים, חוברות שהוכנו עבורנו  בהפתעה על ידי קוראינו הנאמנים, כשחזרנו משם משפחה עם שני ילדים.

בתערוכה החדשה בגלריה זוזו, המיצב הראשון שמושך את העין הוא עבודה של דרורה ויצמן: שטיח שרק כשמתקרבים אליו מבינים שהוא עשוי מכריכות של ספרים ישנים, כאלה שאיש כבר לא יקרא בהם לעולם. ספרי עיון והגות, סיפורים של פעם, הלב של דה אמיציס שגם אני מסרתי עותק שלו השבוע, וגם אנציקלופדיה מכלל, שבילדותי קראתי בנשימה עצורה את כל כרכיה כאילו היו סיפור מתח מרתק, משננת את שמות הערכים שפותחים וחותמים כל כרך.

דרורה ויצמן, דרך ארץ, 2018, מיצב מכריכות ספרים, גלריה זוזו
דרורה ויצמן, דרך ארץ, 2018, מיצב מכריכות ספרים, גלריה זוזו
חדוה אטלס בן דוד, ספרים, 2011, גלריה זוזו
חדוה אטלס בן דוד, ספרים, 2011, גלריה זוזו
דרורה ויצמן, אבות הדורות, 2018, אסמבלאז'
דרורה ויצמן, אבות הדורות, 2018, אסמבלאז'

פגשתי את האנציקלופדיה הזו השבוע בעוד תערוכה, בגלריה של מלון דיאגילב, שם קרן פרגו הדביקה, בתוך מגירות, דפים שתלשה ממנה ועליהם רשמה בקו חופשי רישומים אסוציאטיביים. העבודה בה שילבה את סיפורי המסעות הימיים והתגליות הגדולות של המאות ה-15 וה-16, ומעליה ציירה סירת מפרש פשוטה, נכנסה לי הכי עמוק ללב. איך זה שבסוף הכל מחזיר אותי ל"רק אם נשוט נגיע"?קרן פרגו, מתוך "עבודות נבחרות"

קרן פרגו, מתוך "עבודות נבחרות", הגלריה במלון דיאגילב
קרן פרגו, מתוך "עבודות נבחרות", הגלריה במלון דיאגילב

השיטוט בתערוכה גורם לי להרגיש כמו במסע אל עבר שלא ישוב עוד, ואני חושבת על ספר המסע האהוב עלי מכולם, "הכל מואר", מאת ג'ונתן ספרן פוייר, שהוא ספר מסע אל מקומות וזמנים ואנשים שגם הם לא ישובו, בו ג'ונתן ספרן פוייר מציע להם חיים חדשים כמו שדרורה ויצמן מעניקה הזדמנות נוספת לספרים שאיש כבר לא יקרא בהם לעולם.

Hakolmuar

אבל הסיבה שהתאהבתי בספר הזה היא בכלל דמותו של אלכס פרצ'וב, שמדריך ומלווה את הסופר במסע השורשים שלו באוקראינה, והדמות הזאת גרמה לי לצחוק ולבכות ולבכות ולצחוק כי הוא כל כך הזכיר לי את איגור, שמיד כשקיבל את פנינו באודסה אמר באנגלית הרצוצה שלו "סידרתי לכם דירה, בואו ניסע" ואנחנו כבר ידענו איזו מין דירה זו עומדת להיות וידענו שיהיה קשה גם ככה אז ענינו "לא, קח אותנו בבקשה למלון מורסקוי, שם נגור", וראינו איך מאחורי מבט מאוכזב הוא מחשב כמה יעלה לו הדלק מהמלון שנמצא על שפת הים השחור אל בית הילדים שנמצא באחד הפרברים המרוחקים, שהשאלה הראשונה ששאל אותנו היתה "איזה רכב יש לכם בבית", מנסה לאמוד כמה אנחנו עשירים ולהחליט איזה יחס מגיע לנו, שבכל יום, כשנסענו בדרך הארוכה מהמלון אל בית הילדים, עצר לתדלק ותמיד מילא במיכל רק עשרה ליטר, "כדי לא להכביד על הרכב", איגור עם היעילות השועלית שלו, שיודע איך לקצר תהליכים אבל לא תמיד בא לו אז הוא ממציא סיפורים, שמדי פעם ניסה להתחמק מחובת ההסעה ולשכנע אותנו לחזור מוקדם למלון "כי היום בדיוק עושים לילדים אמבטיה ואז גוזרים להם את הציפורניים, אתם לא יכולים לבוא" ושבכל פעם מחדש הצלחנו לשכנע אותו שהוא יכול לגרום גם למטפלת הכי קשוחה לאפשר לנו לראות את הלוחשת לכלבים, שהאנגלית שלו הצחיקה אותנו כל כך, בייחוד כשאמר But of course, you rich people, you know the other restaurant it is twice half the price ולא פלא שכשקראתי את "הכל מואר" תהיתי האם ייתכן שאלכס הוא בכלל איגור ואיזה צירוף מקרים מדהים זה היה יכול להיות.

ואני אוהבת את הספר הזה כל כך, כי אין כמוהו להזכיר לי את המסע המשמעותי ביותר בחיי, זה שמילא אותי באהבה ענקית לתינוקת אחת שנולדה הרחק מכאן וחיכתה בסבלנות שיגיע הזמן שלי להיוולד מחדש כאמא שלה.