ניחוח ערב החג עומד באוויר. שגעת התורים בסופר, עגלות עולות על גדותיהן מאיימות להחריב תקציב משפחתי שלם.
תחרות ה"מי יביא את המתנה המהממת-מקורית-מפתיעה-אך תואמת למצב הכלכלי-חברתי-משפחתי" מביאה נשים יפות אמיצות ואינטלגנטיות לסף יאוש.
התעמלויות משפחתיות בעיצומן, דינמיקות נערמות כחולצות טריקו בסוף עונה.
אם זה יבוא אני לא באה. או להיפך אני באה רק אם הם באים גם.
קירצופי פינות שיפשופי עליות גג נשכחות גלוני אקונומיקה מועלים על מזבח ההברקה.
זה הזמן, זה הרגע.
לנקות.
לא אצלי. לא לא.
מילדות בהיותי צפרית משפחות ידועה עקבתי אחר המתרחש בהתפעלות.
חלק בי מייחל להיות שייכת וחלק אחר מודה לאל הטוב על שאינני חלק מהמפעל העצום הזה.
החלק שביקש ולו לרגע קט נגיעה בדבר בער מקנאה צורבת בכל אותם ברי מזל אשר ערכו ליל סדר ענק, רב משתתפים, שמח וקולני נטול דרמות ומנצנץ מניקיון ,טוב טעם ויחד סכריני פרברי.
ידענו ליל סדר של ארבעה, סבתא וסבא ואמא ואני.
בשנים טובות היו גם דוד ודודה.
פעמים ספורות, מיוחדות, היה גם הדוד השני והדודה.
אבל אז אמא נהגה לנקוט בגישת אם הם אז אני לא. והופ הייתה נפתחת חזית בה כולנו הפכנו פועלים עמלנים במפעל ה"תוותרי, את חייבת לבוא" העצום. מתח, עד הרגע האחרון.
אין צורך לצעוק מהיציע, אני יודעת, מניחה שידעתי כבר אז: אין שמחה נטולת דרמה. אין ליל סדר מבהיק ודביק.
אז מה.
ליל הסדר של השכן נראה בהחלט ירוק, מעוצב ושווה יותר..
החלק שהודה על מזלו הטוב היה זה שהכיר תודה לחוש ההומור המשפחתי.
כי כשצחקו אצלנו צחקו ממש. הכוונה, כשכבר צחקו אז צחקו. באותם רגעים פריכים לא צעקו או בכו או התחשבנו.
בשנינות עם המון הומור עצמי. כל עוד זה לא נגע לסבתא כמובן, היא אחזה בודדה בחוסר יכולת מוחלט להתבדח על חשבונה, מה שגרם לכולנו לצחוק עליה במרץ מאחורי גבה. אך בשל העובדה ש"מאחורי גבה" של סבתא שלי היה דבר מה שקיים רק אצל אחרים זה הוביל לרוב לכעס. מה שגרם לכולנו להמשיך בכך שוב ושוב..
היו לנו הצחקות כל כך שוות שכלום בעולם לא ידמה להן. בדיחות קבועות שהביאו אותי בכל פעם לדמעות ולתחושת הכרת תודה.
לא היה בעולם אדם שהצחיק אותי יותר מהדוד שלי ש'. עד עצם היום הזה. וכבר ידעתי צחוקים בחיי.
היום הוא איש זר. חי את חייו אי שם.
סבא וסבתא אינם וכלי הפסח שלהם עטופים בנייר עיתון בארון המטבח שלי.
אמא מעדיפה להיות לבד בליל הסדר. שום אלטרנטיבה שהצעתי לה עד היום לא התאימה.
ואני, שנה אצל סבתא של הקירח ושנה עם המשפחה הכימית, אצל אחותי.
ליל הסדר של השכנים כבר פחות ירוק.
אני כבר יודעת שגם מתחת למפות לבנות וסידורי פרחים מוטמנות פצצות כאב מתקתקות. חשבונות עתיקי יומין או חדשים מאתמול.
נשים חכמות יפות ואינטילגנטיות נאלצות לשבת סביב לשולחן עם הדוד שפגע בהן. עם ההורים שהזמינו אותו. כי יש מיסים לשלם ואין זמן טוב מערב חג בשביל לגבות אותם.
אז אני מנקה. ספונג'ה אמיתית משעממת אותי וריח של אקונומיקה מעולם לא עשה לי את זה.
את הנשמה אני מנקה.
מקרצפת את פינות הנפש החשוכות. משפשפת את עליית הגג.
שופכת פותח סתימות, חומר כימי, שלושה פקקים ממנו ועליו מוזגים מים חמים ומתרחקים. מיד עולים לאויר אדים רעילים.
כל הדברים התקועים שאני מסרבת לשחרר מתפרקים: הכעסים והצריכים למינהם, כל ה"צריך לעשות ככה" ו"היה צריך להגיד ש.." ו"היינו צריכים לחשוב על זה מראש".
כל החמצות הפנים, וההתחשבנויות.
כל החלומות שאני נאחזת בהם מסרבת לשחרר ובעצם ההחזקה אני תוקעת ולא מאפשרת לשום חלום לעלות ולבוא ולהתקרב ולגעת.
הדאגות, הדאגות האיומות מתמוססות מתפרקות לגורמים הופכות למציאות ניתנת להכלה. ליומיום.
אני מרססת "כחול" של מראות על זגוגיות העיניים שלי ומסירה אבקים שהצטברו שם. הראייה חוזרת אלי. אני רואה את מה שיש והשגתי. אני רואה אופק ודרך.
בצמר פלדה אני מעסה את הלב שכהה, שמאורעות העבר עיבו אותו . הלב שלי פתוח דם חדש זורם בו ואהבה.
במסיר שומנים אני מסירה את מה שדבק בי בעקשנות, התקשה והפך להיות חלק ממני.
כשאני עושה את הפעולה הזאת אני מופתעת לגלות שחלקים שחשבתי שהם אני נוזלים ממני בעיסה חומה ומסריחה.
אז זה בכלל לא היה שלי.. אני אומרת.
אני עובדת במרץ. מכבסת ותולה בשמש של אביב. תקוות ששכחתי לצד זכרונות שאני שמחה בהם. כמו סדיני כותנה לבנים זה לצד זה.
אמונות שהן חלק ממני ותשוקה שעולה צחורה ומתנפנפת על החבל.
אני שוטפת את רצפת הבית שבתוכי, המון מים, בין הבלטות הפסים משחירים מסמנים תיחומים וגבולות מבורכים.
ריח חדש עולה. ריח של אפשרות. של אמת פנימית חדה ובהירה. מדויקת.
ותחושה של הכרות. אני מכירה אותי.
זו אני.
צפרית אמיצה.
וביום מן הימים אני יערוך ליל סדר מופתי, יפיפה וטעים.
יהיו בו צחוקים שווים כל כך והמון אנשים שלרגע יניחו את כאבי העבר והחשבונות ופשוט ישמחו להיות יחד.
אז אוציא את הכלים של סבתא מהארון. נייר נייר אוריד מהם.
אז גם אמא תבוא.
חג חירות שמח.