הסיפור של ציפורה (פרקים א,ב,ג,ד,)

גוש עופרת במרכז הבטן שלה הכביד על נשימתה, מעביר טעם חמוץ ומר לעבר הגרון שלה מכווץ אותו עד לכדי כאב, סוגר על מילים ועל צעקה שרצתה לפרוץ משם.

היא בקושי הצליחה להקשיב להמשך דבריו:

האמת היא שאני לא מסוגל לתפקד גם כמנהיג העם וגם כבעל ואבא בעת ובעונה אחת. אני מזניח אותך ומגיע לך בן זוג טוב יותר ממני, שיכול לפתוח את הלב ולאהוב אותך כמו שמגיע לך. מישהו שיכול להעניק לך עתיד, וביטחון ויציבות.
אין לי עתיד להבטיח לך. היום ברור לי שגורלי נקשר בגורל העם העברי, הם אחי ודמי, הם משפחתי ועמי, אלוהיהם –אלוהי ומקומי איתם. העתיד מאד לוטה בערפל, וגם אם פרעה יסכים בסופו של דבר לשחרר אותם מעבדות- אנו נצא לכיוון הארץ המובטחת.
מצפוני לא מניח לי לנתק אותך ככה ממולדתך, מבית אביך, מהאנשים שאהבת, מהשבט שלך ולהועיד לך חיי בדידות.
סלחי לי אהובה, זה לא בגללך זה בגללי.

היא שמעה קול קטן בתוכה שלא הצליח לפרוץ אל לשונה:
מה זה השטויות האלה? זה או שאתה אוהב אותי או שלא!

הוא המשיך: ציפורה, אני משלח אותך חזרה לבית אביך. מוטב ככה.

הדמעות פרצו כנגד רצונה,מסמנות שבילי אבק מדבר על פניה, מסגירות אפיקי כאב שנחרצו בליבה.
היא רצתה להיעלם משם, היא רצתה להכות אותו, היא רצתה לחבק אותו ולא לשחרר עד שיחזור להיות הבעל שאהב אותה.
היא זכרה את הבחור הצעיר שחשבה אותו למצרי, כשהופיע פתאום
והושיע אותה ואת אחיותיה מהרועים המדיינים שהתנכלו להן ליד הבאר.
זכרתה את האש בעיניו
שהציתה אש בליבה, את הדר קומתו,והליכותיו המלכותיות.
כמה שמחה כשאביה יתרו הועיד לה אותו כבעל והפקיד בידיו את רעיית הצאן .
היא נתנה לו את ליבה בשמחה, וילדה לו שני בנים, גרשם ואליעזר.

חלק ג:

כבת לכהן מדיין היא לא הרשתה לעצמה להיראות בפגיעותה. את העלבון והכאב נצרה עמוק בתוכה וסיפרה לעצמה שזה לטובה.

אפילו הצליחה להרגיש הקלת מה לחזור אל משהו מוכר, ויציב ובטוח. למען הילדים.
וכשהגיעו למדיין השמועות על הקורות את המצרים, ועל מכת הבכורות היא אפילו נשמה לרווחה
על שיצאה משם בזמן ושהילדים שלה לא היו צריכים לחוות זאת ולהיות עדים במות ילדי השכנים..

חלק ד:

לאחרונה הגיעה אליהם הידיעה על הנס הגדול שאלוהי העברים עשה: שחרור עם העברים משעבוד מצריים וחציית ים-סוף, המעבר של משה ועמו ביבשה ואיך הים נסגר שוב על פרעה וחייליו.