הסיפור של הילדה האבודה , אלנה פרנטה
מאיטלקית,אלון אלטרס
הספריה החדשה 2018
זהו. תם ונשלם באמת.
אחרי שסיימתי לקרוא את החלק השלישי באנגלית ובעברית, המשכתי מרוב סקרנות אל הרביעי באנגלית, אולם בשליש הספר עצרתי, רציתי להשהות את הקשר שלי עם שתי החברות, כי ידעתי שלאחר הרביעי לא אפגוש אותן שוב.
לפני יומיים חזרתי אל לילה ולנה. ושוב מצאתי עצמי לא יכולה להתנתק משתי החברות הגאונות, שתי חברות עם מערכת יחסים סימביוטית, דואלית, מערכת יחסים של נדנדה או מטוטלת, לעולם ללא שוויון. פעם כעסתי על זו ובפרק הבא התרגזתי על חברתה.
יש משהו מכשף ומהפנט בכתיבה של פרנטה, היא מרבה לפרט ,לתאר ואף להסביר. דיוק הפרטים אינו גורע, להפך הוא המושך לקרוא, גורם לרצות לדעת עוד ועוד על החברות, על השכונה, על הפוליטיקה והפיאצות. וכמו בספרים הקודמים טיילתי עם החברות ברחובות נפולי, עליתי וירדתי במדרגות הבתים הצצתי לתוך הבתים וסיירתי בחצרות.
השנה 1976 לנה עכשיו סופרת מפורסמת מוצאת עצמה פרודה מפייטרו ומאוהבת ומסובכת בפרשיית אהבים עם נינו, אהוב נעוריה. לילה שפתחה בקריירת מחשבים נשארה בנפולי גרה עם אנצו ומגדלת את בנה, ג'נארו.
לנה נודדת בין פירנצה ,רומא, פריס, נוטשת את בנותיה לפרקי זמן ארוכים והופכת לעצבנית. מאחורי הסופרת שמדברת איטלקית מתגלה אשה צעירה המדברת ומנבלת את פיה בדיאלקט.
לילה היא זו שנמצאת תמיד מהלך לפניה. במפעל היא הפמיניסטית הלוחמת, לפני שלנה כתבה על כך ספר.היא הראשונה להבין את התנהלותו של נינו ולכן מנתקת עימו את הקשר, מוצאת תעסוקה במחשבים לפני שמישהו ידע עליהם, יודעת הכל על השכונה ועל האנשים ואפילו מנהלת אותם.
לנה עומדת ומשתהה מולה , מרגישה חסרת אונים ומתוסכלת בדיוק כמו אירוע זריקת הבובה כשהיו בנות שש. היא זו שבודקת את יכולותיה בהשוואה לחברתה.
לנה מוצאת עצמה משתקעת בנפולי וחוזרת לשכונה. ולרגע נדמה כי מאום לא השתנה. אותם בני נוער שהפכו לבוגרים מתנהגים כמו בעבר, לנה מרגישה כי החזרה לנפולי החזירה את הקרבה לחברתה כמו שהיו ילדות קטנות. לילה אומרת "איזו עיר נהדרת ומשמעותית, כאן מדברים בכל השפות, כאן בונים הכל והורסים הכל, כאן האנשים לא נותנים אמון בדיבור, כאן קיים הווזוב שמזכיר שאת הפרויקטים המאתגרים ביותר של אנשים רבי עוצמה את היצירות הכי נהדרות יכולים האש, רעידת האדמה, האפר והים, להפוך ללא כלום בדקות ספורות."
ואכן החברות עוברות אירועים שבשניות קצרות עולמן נטרף. הן מגלות כי אין להן שליטה על חייהן שלהן ואף על חיי האנשים סביבן. אם בעבר הן חשבו שהן כל יכולות הרי שעם התבגרותן הן מגלות שהן נתונות לגורל. ולא רק הן מגלות את שבירות הזמן, גם חבריהם לשכונה מגלים כי כוחם אינו נצחי.
הן מגלות כי הן הפכו להיות כמו הוריהן, מתנהגים דומה להם, מדברים בדיאלקט, אלא שהן מתחבאות מאחורי מודרניזם, חופש ושחרור מיני, טכנולוגיה וידע.
והשכונה שאליה חזרו שתיהן עוברת גם היא תהפוכות. הרקע המדיני אינו נותר ברקע, אלא הוא נוכח בכל רגע. התהפוכות הפוליטיות של המדינה שוטפות את השכונה, המאפיה משתלטת ונעשית דומיננטית בכל בית. הגורל של כולם כאילו ידוע מראש. השכונה כולה כמרקחה, גם אם האנשים התבגרו הם עדיין נוטרים, פוחדים, מאיימים, כמו שהיו בנעוריהם.
כמו לאורך שלושת החלקים, גם כאן מערכת היחסים בין לילה ללנה יודעת עליות ומורדות. לנה לא מצליחה להשתחרר מלילה מחפשת בה את כל מה שחסר אצלה. לילה מקרבת אותה אליה ומרחיקה, מתעללת בנפשה, מסתירה ממנה מידע. מאלצת אותה לעשות כל מה שעולה על ליבה ולנה שבויה בידיה ובקסמה משתפת עימה פעולה.
הספר מתפרש על פני 35 שנים של תהפוכות אישיות, שינויים פוליטיים, בגרות של ילדי החברות, שרואים את לינה ולילה באור אחר, אמיתי וילדה אבודה אחת. לא אגלה פרטים, רק אומר שבחלק מהמצבים הגלגל חזר על עצמו.
כשסיימתי לקרוא את החלק הרביעי חזרתי לספר הראשון ,לפתיחה ולפרק הראשון, שם היו כל הזרעים של הסיום.
הספר סוגר את כל הקצוות שהיו בחלקים הקודמים, אומנם הוא משאיר בפנינו כמה שאלות פתוחות , אולם יופיו של הסיום הוא בכך שעם קריאת השורות האחרונות הרגשתי שהכל נשלם, איני רוצה לשוב ולפגוש את שתיהן. אני מניחה להן להזדקן בהשלמה.
