הסיפור שלי עם ג'ייסון

חג שמח.
לא מאוד שמחה הייתי אז. דווקא היו לי תוכניות מפורטות ברמת השעה והדקה לחג הזה, כולל תיק גדול ארוז היטב ובעל מתוזמן עם זוג חברים בדרך לאתר הקמפינג. רק מה? ככה לא רציתי לנסוע. הייתי מאוד נשואה, ובמצב כזה שלא איפשר לי פשוט לנסוע ולהנות. ברגע האחרון החלטתי שעדיף לי להישאר בבית. לבד.
באמת חשבת שאתן לך להישאר בבית ולאכול איטריות מקופסה? שאלה החברה. את באה איתי. לכי תלבשי חולצה לבנה.
בחולצה אופ-ווייט ועיגולים שחורים מתחת לעיניים, התלוויתי לחברה. המון אנשים בפעם הראשונה שלי שם. הרבה פנים לא מוכרות שקיבלו אותי בשמחה ואחד שראיתי ברגע שנכנסתי. התמקמתי בשולחן ליד החברה והרגשתי קצת לא שייכת. עד שדקה אחרי: נעים מאוד, אני ג'ייסון. עזב את שולחנו ובא לשבת לידי.
נעים מאוד, אני נשואה באושר. רציתי  להגיד. מטר ותשעים של חיוך מדהים וגוף של אל רומאי. או יווני. אל כלשהו. לבש חליפה חדשה שרק הדגישה את צבע העור המדהים שלו.
דיברנו עוד קצת והוא אמר לי שאני ממש ברוכה הבאה ואולי ניפגש מתישהו בהמשך באחד החגים.
אולי ניפגש ואולי לא, ועם איך שהרגשתי ברגע שראיתי אותו – החלטתי שעדיף שממש לא.
אין מה לחפש.
תשמעו – כמה קשה שלא היה לי בחיי הנישואים, תמיד הייתי כל כך מאוהבת בבעלי שידעתי שאין דבר שיוכל להשתוות לזה ולכן גם אין טעם לצאת ולחפש. וזה גם נוגד לגמרי את האני-מאמין שלי.
בסוף החג ההוא חזר הבעל  מהקמפינג ודיברנו עד אור הבוקר. שנינו מצטערים. שוב הזכרנו אחד לשנייה שבכל אי-הבנה יש שני צדדים: הצד הלא-מבין והצד הלא-מובן. סיכמנו שבפעם הבאה אנחנו לא הולכים לישון בריב. או לא הולכים לחג בריב.
מידי פעם הייתי רואה את ג'ייסון, תמיד מוקף בהמון מעריצות שראו כנראה את אותם הדברים שאני ראיתי.
שמרנו על יחסי היי-ביי תקינים, ומידי פעם הוא דרש בשלומו של הבעל. אף פעם לא ראיתי אותו לבד.
עד שיום אחד.
הגעתי בעיניים אדומות היישר מהפגישה עם העורך-דין. רק רציתי לראות פנים מוכרות.
ג'ייסון שאל למה אני נראית כל כך עייפה. הסברתי שנגמרו לי הדמעות ולמיטב זכרוני באותה שיחה ממש גם סיפרתי לו שהתגרשתי. לאחר מכן הוא יטען שבכלל לא אמרתי לו שהתגרשתי, ומבחינתו נשארתי נשואה כל הזמן הזה, אבל זה בהמשך הסיפור.
זה לא שלא תהיתי אף פעם איך זה שג'ייסון תמיד הולך לבד הבייתה, בהתחשב בנסיבות. אם במהלך הערב הוא תמיד מוקף בבנות ואי אפשר למצוא אותו לבד אפילו רגע אחד, אז איך זה? תשובות לא היו לי ולכן החלטתי לנסות. פניתי אליו בצ'אט ושאלתי אם הוא ירצה אולי לבוא איתי למסיבה בשבת. הוא אמר שעובד. נו באמת. תירוץ כזה של טורח בערב שבת כבר מזמן לא שמעתי.
אמרתי לעצמי שחבל ושניסיתי. בעיקר הקשבתי לחברים הטובים שיעצו לי להתרחק מסיבות שונות, וחזרו ואמרו
He's Just Not That into you….
שוב הגיע חג.
כבר קניתי כרטיס. ארזתי ארגזים ושלחתי בשילוח ימי. נפטרתי מכל החפצים הלא רצויים מידי ומהמעילים העבים מידי. הרי לא יהיה לי מה לעשות עם זה בישראל….
עברו להם מספר חודשים מאז אותם ימים של עיניים דומעות ולילות של רחמים עצמיים.
אפילו שקלתי כבר לפתוח לי כרטיס באתר היכרויות, רק שזה לא עניין אותי מידי. עוד שלושה שבועות וכבר לא אהיה פה!
בהחלטה של רגע נכנסתי לטויוטה ונסעתי למסיבת חג אחרונה בהחלט. שוב זה החיוך של ג'ייסון מהקצה השני של האולם, ושוב זו אני והביישנות. את בעיית ה"אי אפשר לתפוס אותו לבד" פתרתי בזה שהחלטנו לצאת החוצה, אני והיין, וסימנתי לו לבוא. אני? הוא שאל והצביע על עצמו. כן, אתה.
תקשיב – אני חייבת להגיד לך משהו.
You are the first man I was really interested in since I got divorced.
כנראה שיש דברים שלוקחים קצת זמן וכמה כוסות יין.
מה? התגרשת? אני לא ידעתי….לא נראה לי שסיפרת. וואו, זו מחמאה.רגע…אני לא יודע….טוב מה הטלפון שלך?
באחת ועשרים לפנות בוקר קיבלתי הודעת טקסט. אני עדיין חושב על מה שאמרת לי בערב.
כשנפגשנו ביום שאחרי חשבתי לעצמי שאיזה כיף זה להרגיש ככה, ולמרות שחששתי שזה עלול לקחת המון זמן אז כנראה שכבר התגברתי. וכן יש חיים אחרי הגירושין. כשהוא שאל למה חיכיתי עד שלושה שבועות לפני הטיסה אמרתי שניסיתי.
להזמין אותי לאיזו מסיבה בצ'אט? אני בכלל לא זכרתי את זה…..מה כאילו הייתי אמור להבין מזה שאת מתחילה איתי??
ודיברנו, וחלקנו רגעים קסומים
ליד האגם, ובחוף הים הסוער, וסתם על ספסל בפארק.
והיה שם איזה רגע מיוחד.
Happy End?
אין לי סוף-שמח, מצטערת. יכולתי להמציא וגם להוסיף תמונות אבל בחרתי לכתוב את הסיפור בדיוק כמו שהוא היה.
אומנם נשארנו בקשר, אבל היו דברים אחרים שם בדרך.
לצערי אלו לא היו רק השפה האחרת והתרבות השונה. ואיך שאני נוהגת ומה שאני אוכלת והוא לא.
וגם לא האלפי-מיילים ששנינו ידענו שהולכים להפריד בינינו בקרוב.
נשארו לשנינו הרגעים הקסומים האלו, והסיפור הזה של פשוט ללכת עם הלב. כי הרי אי אפשר לדעת מה יהיה.