ליום הולדתי ה 14, קיבלתי מאחי הגדול, גוּני, את שני כרכי הספר "שוגון". למי שלא מכיר, זהו ספר רחב יריעה על יורד ים אנגלי שבשנת 1600 ספינתו מתרסקת לחופי יפן. הוא נלקח בשבי אך לאט לאט מצליח ללמוד את השפה, להכיר את המנהגים ואפילו להפוך ליועץ של השליט היפני, השוגון.
מאד אהבתי את הספר, ולאחר שהקפדתי לדלג על החלק הראשון של הספר, שהיה אכזרי מדי לנפשי הרכה, קראתי בו שוב ושוב.
******
לאחר חודשיים וחצי, ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, היה אחי בדרכו להצטרף ליחידה שלו בלבנון. הוא היה אמור להשתחרר באותו יום, לאחר שרות של שבע שנים, ולטוס לטיול בארצות הברית לפני שיחזור לארץ להתחיל ללמוד.
בתפקידו האחרון בצבא, היה אחי מפקד סיירת גולני. הוא אימן את חייליו במשך תקופה ארוכה לפני כן, מכיוון שהמבצע "אורנים גדול" היה מתוכנן זמן רב מראש. אחותי הגדולה, החכמה מכל אדם, היתה באותו זמן פקידה פלוגתית בסיירת גולני.
גוני, שהיותו מי שהוא, לא חשב אפילו לעלות על הטיסה. הוא נסע לצפון, נכנס ללבנון וברגע ששמע שמפקדה החדש של הסיירת נפצע ופונה, הוא מיהר להצטרף לחייליו, הוביל אותם לקרב על כיבוש מבצר הבופור ונהרג שם.
******
הפוגה קטנה כדי לספר את הסיפור על מנשה נוי.
כשעוד עבדתי כעוזרת במאי, יצא לי לעבוד עם מנשה נוי. מכיוון שלא עבדתי איתו לפני כן, ניגשתי והצגתי את עצמי.
"הי מנשה, אני נועה, עוזרת הבמאי"
"הי. נועה הרניק, נכון? ראיתי שכתוב ברשימות. את האחות של גוני?"
"כן"
"הייתי איתו בצבא"
"באמת? אתה נראה הרבה יותר צעיר ממנו"
"נכון, הוא היה המפקד שלי".
רק אחרי יממה נפל לי האסימון: ניהלתי דיאלוג שלם עם איש בן ארבעים וחמש, שערו מאפיר והוא כבר לא ילד, ולשנינו לא היה שום דבר מוזר בשיחה שבה ציינתי שהוא נראה צעיר יותר ממישהו שלא חצה את גיל 26.
******
אחותי המשיכה לשרת בסיירת במהלך כל אותה מלחמה. (אני לא יכולה אפילו להתחיל ולדמיין מה עובר על נערה בת 19, כשכל כך הרבה אנשים שהיא מכירה נהרגים). אני לא זוכרת מה היו הנסיבות, אבל היא השאילה את הספר "שוגון" לאחד החיילים בתוספת אזהרה חמורה שזאת מתנה שקיבלתי מגוני, ככה שלא יחשוב אפילו לא להחזיר את הספר. כמובן שרק הכרך השני חזר אלי. מכיוון שממילא הכרך השני הכיל את החלקים שיותר חיבבתי בסיפור, המשכתי לקרוא בו שוב ושוב , כמו שאני עושה עם ספרים שאני אוהבת כשאין לי משהו חדש לקרוא.
******
חלפו שנים, ואני לא יודעת איך נודע לי שאחד משכני לרחוב היה חייל של גוני. הבת שלו היתה אפילו עם הפורת שלי בגן.
באחד הבקרים המוקדמים מאד יצאתי לטייל עם יוסי, הכלב חלש השלפוחית שלי, ומצאתי ברחוב הסמוך ערימה של ספרים מונחת על הגדר. זהו מראה מאד שכיח אצלנו בשכונה. ניגשתי לבדוק מה מכילה הערימה, ולהפתעתי מצאתי את הכרך הראשון של שוגון.
אני לא יודעת אם מי שהניח את הערימה על הגדר היה השכן שלי. מאד סביר להניח שלא, אבל אני רוצה להאמין שכך היה – כי זה הופך את הסיפור להרבה יותר יפה.
******
לקראת יום הזיכרון, אני רוצה לברך את כולם וכולן בברכת שלום. עלינו ועל כל העולם. ואם אח שלי, הלוחם האמיץ, חשב שיש דרך אחרת, אולי כדאי שננסה לבדוק אותה?
